אתם, אנשי העולם, החברה. בגללכם התחלתי את עבודתי לפני שנים.
אתם הייתם יותר מדי מציקים, יותר מדי חברותיים אלי והרגשתי
שאתם חונקים אותי, שאתם מנסים לפרוץ לתוך הפרטיות שלי. חשבתי
לעצמי, שאיך יש לכם את החוצפה להתקרב אלי? איך אתם לא מבינים
שאני רוצה שקט בחיים האלה, בלעדיכם, אבל אתם לא הבנתם. אתם
התעקשתם להיות החברים שלי וניסיתם לגרום לי לצאת מהקליפה שלי
ולהיפתח אל העולם. חשבתי אתכם לטיפשים. חשבתי שאתם לא מבינים
אותי, שאתם לא צריכים לנסות, שאתם צריכים לעזוב אותי בשקט.
אז כשהחלטתי כך, התחלתי לבנות את הקיר שלי. לבנה אחר לבנה
הייתי בונה אותו וחוצצת ביני לביניכם, האנשים. הייתי לוקחת
לבנה ומנחיתה אותה על האחרות בכזה כוח עד שהייתם עפים מעוצמת
ההדף לאחור. אבל אתם לא התייאשתם. המשכתם לנסות ולקרב אותי
אליכם. רציתם את הקרבה שלי ולא ידעתי למה. רק רציתי שתתרחקו.
ניסיתם לשבור את הקיר שבניתי. הייתם חובטים בו בכל הכוח, אבל
אני המשכתי לעשות אותו עבה יותר. בזמן שאתם הייתם הורסים שכבה
אחת שלו, אני באותו הזמן הייתי בונה עוד שלוש שכבות. עשיתי
עבודה מעולה. כל לבנה נחה על מקומה ונצמדה ללבנים שמסביבה. קיר
חלק וללא כל רבב.
לאחר זמן רב שחלף התייאשתם סופית. הבנתם שהרצון שלי חזק משלכם
ושיצאתם פגועים ממני וללא כל רווח. אתם הפנתם את גבכם אלי ואל
הקיר שבניתי והלכתם. אני השגתי את מה שרציתי. הדפתי את החברה
שלכם.
הייתי שמחה בהישג שלי. שמחתי עד שהבנתי מה עשיתי לעצמי. שמחתי
עד התחלתי להרגיש לבד. הרגשתי את הקור והחשכה עוטפים אותי,
מארחים לי לחברה. הבנתי עד כמה טיפשה הייתי בזה שבכזאת עקשנות
ניסיתי להדוף אתכם ממני. כשההבנה הזאת חלחלה לי למוח, פניתי אל
הקיר והתחלתי לנסות ולהרוס אותו. אותו קיר שכל-כך עמלתי בשביל
לבנותו, אותו קיר ששימש לי להגנה, בעצם הפך עכשיו לכלא. אני
חבטתי בו עד שידי כאבו, אני צעקתי עד שקולי נסדק ונשבר.
אצבעותיי דיממו בגלל שהעור שעליהן ירד. ציפורני היו סדוקות
ושבורות בגלל הניסיונות החוזרים והנשנים לנסות ולהוציא לפחות
לבנה אחת, לפחות אחת! אבל כנראה עשיתי עבודה טובה מדי, הלבנים
נחו אחת על השניה בצפיפות ובלי אפשרות להזיז אותן ממקומן.
אצבעותיי החליקו על הקיר החלק. אני נפלתי על ברכי והתחלתי
לבכות בכי חרישי. לא יכולתי לעשות כלום. אף אחד לא יאכל לעזור
לי עכשיו להרוס את מה שבניתי. אף אחד לא היה שם בשביל לעשות את
זה. אני פניתי מהקיר וניסיתי ללכת לצד ההפוך, פנימה, לתוך
עצמי, אבל גיליתי שאני רואה בפני מבוך מסובך ובלתי עביר. ידעתי
שאם אכנס לתוכו, לא אצא לעולם. ידעתי שהחיות ששורצות בפנים
מסוכנות בצורה קטלנית. הייתי תקועה עכשיו בין הבדידות לטרוף.
בין הקיר למבוך שממנו לא הייתה דרך יציאה. לא ידעתי מה לעשות
ולא היה אף אחד שיעץ לי. או להיכנס למבוך ולנסות להתמודד איתו
או לנסות ולשבור את הקיר.
עמדתי מול פתח המבוך והבטתי לתוך החשכה האינסופית שלו. החלטתי
שאני מעדיפה כל החיים שלי לנסות ולשבור את הקיר מאשר להיכנס
לשם.
הסתובבתי אל הקיר בשנית ועם כוחות מחודשים התחלתי לשבור אותו.
לבנה אחר לבנה, עם מאמץ עילאי ועם מהירות איטית עד להרגיז,
שברתי את האבנים. לאחר חודשים שלמים של עבודה הבטתי בידי. לא
מצאתי שם את הידיים שהיו לי. ראיתי שם רק את הבשר, העצמות
והדם. הכול הפך לעיסה אחת. אך לא זה מה שכמעט שבר אותי.
מה שכמעט וגרם לי לוותר הייתם אתם! אתם, שניסיתם קודם להרוס את
הקיר, התחלתם לבנות אותו. נכון שזה היה מהצד שלכם, אבל למה?
למה דחיתם את כל המאמצים שלי להתקרב אליכם. לא יכולתי להבין את
זה. למה לא נתתם לי להיות חלק מכם? למה רציתם להשאיר אותי
בודדה בחשכה הקרה?
מאז אותו הרגע זה הפך להיות מרוץ נגד הזמן. או שאתם, כל
האנשים, תנעלו אותי לנצח בכלא שלי או שאני, אדם אחד ויחיד,
אצליח להשתחרר. מאז הכל תלוי בכם ובי. הכול תלוי בקצב שאתם
בונים את הקירות בשביל להתרחק ממני ובקצב שאני הורסת את אותם
הקירות בשביל להיות חלק מכם. המעגל חוזר על עצמו. עכשיו אני
במקומכם ואתם במקומי.
עד היום אני ממשיכה בעבודתי, מקווה שתעזרו לי, מקווה שאולי,
אבל רק אולי, אוכל לראות שוב את האור ולפרוץ את דרכי, דרך
האבנים הקרות, אליכם.