כשהייתי קטנה אמרו לי שלחתול יש תשע נשמות, ולא הבנתי איך יכול
אדם לחיות תשע פעמים
מחדש, אם כל פעם שמשהו נגמר לי, אני מתפרקת ליותר מתשעה
חלקים.
אחר כך, אתה נכנסת לחיי
כולך מאיר בטוב ליבך, כאילו השמש עלתה לשמיים רק בשבילך
והעולם כולו הוא שלך, ואתה שולט בכל
חוץ מבי.
אתה יודע, קצת פחדתי מכל היחד הזה של שנינו, אולי הרגשתי שלא
מגיע לי. אחרי הכל רוקן לי בין הידיים, אינסוף תשעיות של
הזדמנויות לפגוע בך,
ואני לא רוצה.
אני פוחדת. "אל תפחדי" לחשת לי אחרי שסגרתי את המציאות לתוך
החלום שלי, בלעדיך.

עברו ימים, הרגשתי שהרוח סוחפת אותי איתה למקום רחוק ממך, אל
מישהו אחר, שחיכה לי בזרועות סגורות.
אל תחשוב שויתרתי עליך כל כך בקלות, בסך הכל לא ידעתי שאתה שם
מחכה לי שאקח אותך לתהום שלי, שניפול ביחד
לתוך הנצח.
כשאני איתך הנצח נראה לי כמילה פשוטה כל כך.

בראשון לינואר, שנת 2005, בשעה שתיים עשרה וחצי בדיוק, חזרתי
כמה שנים אחורה לחתול עם תשע הנשמות.
אדום שנפגש קלות עם אדום, ואני הרגשתי שנולדתי מחדש
ואיך אוכל לא לפחד, תאמר לי אתה.
אתה שלי עכשיו, אולי זה מה שמפחיד אותי כל כך, השלמות שבך.
טוהר התמימות שעוטה את זוג עינייך קסמה לי מאז ומעולם, אבל
עכשיו היא נוגעת בי, אולי קרוב מדי, או רחוק מדי.
היכולת שלי לחשוב נמחקת כשאתה נוגע,
ונשארת בי רק היכולת האינסופית שלי לאהוב אותך, אם רק הייתי
מסוגלת להגיד לך, כמה שאני אוהבת אותך.

אני אשב לבד בחדר, לא יהיה שם חתול אחד ולא נשמה נוספת מלבדי,
ופתאום, דפיקה בדלת תלחץ על לבי, אולי זה היית אתה,
כי הדלת נסגרה אחרי מספר שניות ואתה נשארת איתי בחדר.
עכשיו אנחנו שתי נשמות בתוך חלל האויר, תודה שלא האמנת שנגיע
אלינו מהר כל כך.
גם אני לא האמנתי, זאת אומרת, האמנתי בנו אבל לא במציאות.
אחרי שתנשום את האויר בחדרי, ותנשוף, יגיע תורי לנשום את
האויר שלך.
ומעולם לא נשמתי אדם, עד הרגע עכשיו.
אבל תבטיח לי שלא תגלה, אני לא רוצה שאיש יידע ממה עשוי האויר
שלי, שלנו אני מתכוונת.

רוח מצמררת בי לפתע, כשהייתי קטנה אמרו לי שלחתול יש תשע
נשמות, ולא הבנתי איך יכול אדם לחיות תשע פעמים מחדש.
אבל עכשיו, כשאני איתך, העננים מתפלגים לשניים ואתה חוצה את
השמיים, כדי להראות לי,
כדי להרגיש לי, מיוחדת. עכשיו אני מבינה, ומה אלו בסך הכל תשע
נשמות, לעומת אינסוף.
ובכל פעם שאני איתך, אני באמת נולדת מחדש.