נראה לי שהולך לרדת גשם בקרוב, אולי כבר התחיל ואני לא שומעת
או רואה. לפעמים, יורד גשם ואני לא יודעת כי קשה להבחין בטיפות
וקשה לשמוע כי יש מסביב רעשים מוזרים.
אני לא כל כך אוהבת גשם כי זה עושה לי רטוב וקר. חוץ מזה גשם
גם עושה לי לחשוב מלא כי מה עוד אפשר לעשות בגשם חוץ מלחשוב?
אז עכשיו החלטתי שהגיע הזמן שאני אכנס למצב של חושבת. אני
משלבת רגליים ושמה משקפיים כי הן עוזרות לי לחשוב. אני מניחה
את הראש בצורה כזאת על הידיים וחושבת. אני לא בטוחה שאני מבינה
כל כך על מה אני חושבת. אבל אני חושבת. אני נשבעת שאני חושבת.
חברה של אמרה לי פעם שמזל שלפעמים יש גשם כי אחרת מתי הייתי
מוצאת זמן לשבת ולחשוב באמת? אמרתי לה שאני לא חושבת בדרך כלל
כי זה המון אחריות ואני לא בן אדם אחראי כל כך. גם הסברתי לה
שאם אני אחשוב יותר מדי אז יעלו לי כל מיני רעיונות ואז אני
ארצה לעבוד ולמצוא לעצמי חיים. ככה אני פשוט זורמת עם מה שיש,
מקבלת את החיים כמו שהם וממשיכה לזרום. בלי לחשוב ובלי לדעת מה
יוצא לי מכל זה.
זה עוד דבר, אם הייתי חושבת הרבה ולא רק כשיורד גשם, הייתי
מחפשת דברים שירצו אותי ויספקו אותי. וככה אני מקבלת הכל
כעובדה, כמשהו שמישהו אחר שחושב גם בקיץ חשב והחליט בשבילי.
ואני לא מחפשת כל הזמן וחושבת כל הזמן ומקבלת אחריות על כל
מיני דברים.
עכשיו הפסיק הגשם. אני קמה מהכיסא ומהפוזה של החושבת ויוצאת
לגינה. שמה עומד הבוס שלי ומצביע עם היד שלו לכיווני ומיד אח"כ
לכיוון הרצפה, איפה שיש כתם ענק של קפה כבר מלפני שבוע. הוא
מחייך בצורה זדונית והולך. התחלתי לנקות בלי לחשוב יותר מדי,
כי הגשם הפסיק. ברקע אני שומעת את הבוס שלי צוחק עם חבר ואומר
שהוא לא יכול יותר עם העובדות ניקיון האלה, הוא אמר שאנחנו
צריכות להתחיל להגדיל ראש ולחשוב לבד מה לנקות ומתי. נבהלתי כל
כך שהתחילו לרדת לי דמעות מרוב פחד. כי מה אני אעשה?!
בבוקר שלמחרת הגשתי לו מכתב פיטורין והסברתי שאני מפחדת שאני
לא אעמוד בציפיות שלו ושזה לא שאני לא רוצה להיות עובדת
ניקיון, אני פשוט לא יכולה. הסברתי לו את העניין הזה של החשיבה
לבד והציפייה שלו מהעובדות ניקיון. הוא מחק את החיוך שלו
מהשפתיים, נעמד קרוב אליי, הוא התנצל ואמר כי אני לא מצליחה
לעמוד בדרישות התפקיד. הוא הבטיח שישמור על קשר, נתן לי את
תלוש המשכורת האחרון שלי ונפרד לשלום.
בדרך הביתה שוב התחיל גשם ואני חייכתי. מיד מצאתי פינה לשבת,
מקום חם ויבש שכיף לחשוב בו והתחלתי לחשוב.
כשהגשם פסק המשכתי ללכת הביתה ונהג דרס אותי במעבר חציה. הוא
אמר שעברתי באור אדום וניסיתי להסביר לו שאין מה לעשות, אני לא
חושבת כשאין גשם. הוא הסתכל עליי בצורה מוזרה וככה גם הרופאים
בבית חולים. הם בדקו אותי וצילמו לי את המוח מכל מיני כיוונים
ובכל מיני צבעים ולא גילו כלום. עד היום אני מחכה פה לתוצאות.
גם עוד מעט ייגמר החורף ואז בכלל... מי יודע, הכל יכול לקרות
כי בקיץ אני לא יכולה לחשוב כי אין גשם בכלל. אולי אני אמצא
עבודה חדשה שאין בה דרישות גבוהות, אולי יסכימו לי לחזור לנקות
אם אני אבטיח להשתדל...