הלוואי והייתי יודע למה כל זה קרה, איך זה קרה, למה.
הכל התחיל בין כיתה ו' לכיתה ז', בחופש הגדול.
כל החופש היה ממש כיף, חברים בלאגנים: כרגיל.
הכל טוב ושמח, עד לאיזה יום, שבוע, שהלכתי לסבתא שלי בחיפה
כהרגלי לשבוע אחד, לבד בלי המשפחה.
בשביל להינות, רק אני והיא.
בדרך כלל זה ממש כיף: רואים מקומות נוסעים מבלים, הכל טוב.
בשנה ההיא, שאגב היתה הפעם האחרונה שעשיתי ת'טיול הזה, אז קרה
משהו, שעד היום אני לא מבין אותו עד הסוף, ולא נראה לי שאני
אבין אותו.
כנראה פסיכלוגי.
מחלה נפשית מאיזה סוג?
יש בזה משהו.
מחלה-במקרה שלי 'בן אדם' שהרגלים פיסיים או התנהגות פיסית שונה
בדרך זו או אחרת מכל אדם 'בריא' אחר.
פסיכולוגי-כשיש למוח איזה חלק בגרימת המחלה, ומשומה אתה נחשב
'בריא'.

אז כן, היתה לי מחלה נפשית.
היתה? יש...
כלומר, אחרי אירוע מסויים הייתי חולה, סיבה מסכנה אפשר להגיד,
אבל המוח לא ראה את זה ככה.
מחלה נפשית!

באחד הימים כשהייתי אצל סבתא, מממ לקראת אמצע השבוע אני חושב.

לחשוב, אם רק הייתי חושב על זה קודם...

אני וסבתא הלכנו לקולונוע.
'טומבריידר', "וואי סבתא, נשמע סרט שווה, בא לך לראות'תו?".
לא נראה לי שהיא ממש רצתה, אבל ככה זה סבתאות, הן מוותרות קצת,
העיקר לבלות איתנו קצת.
שבוע בשנה + חגים זה לא הרבה זמן...
הגענו לקולונוע, קנינו כרטיסים כרגיל והלכנו להסתובב עד תחילת
הסרט.

"קניון חיפה ענק!".

"אני יכול לבנות פה בית ומגרש כדורגל ולא ישימו לב בכלל".

כן, קניון גדול, ואני קטן... העיקר היה נחמד.
מאוד קטן: מוח קטן, אבל... תחמן.
אני חושב שאם הייתי מבוגר בכמה שנים, זה לא היה קורה.
נחמד להגיד את זה, לחשוב על האפשרות שכל זה לא היה קורה.
אבל אני שמח שקרה, אחרת הייתי בן אדם אחר לגמרי, ועל זה אני
בכלל לא יכול לחשוב.
לא הייתי צריך לחשוב.
לחשוב זה מיותר,
לפעמים כואב.
בדרך כלל...

נכנסו לקולנוע. אולם ממש קטן, קניון ממש גדול.
יש כאן מעין פרדוקס, זה מה שהפריע לי באותו ערב.
כנראה ציפיתי לאיזה אולם גדול ומפואר, משהו בסיגנון של הקניון,
שישקף את גודלו, אבל לא.
קטן, דווקא נחמד, אינטימי יותר... אווירה של רוגע.
סרט מטומטם, אבל אקשן היה קצת, וגם אנג'לינה ג'ולי, כך שהיה
בסדר.
קניתי פופקורן ענק ושתיה גדולה - קולה.
פופקורן יבש וחסר טעם-פופקורן של קולנוע, עם הטעם של ה"ישן",
ככה זה טוב.
נראה לי שסבתא מכרה כליה בשביל לשלם על הקולה הזאת.
ובכל זאת,
נהנינו...

"אל תאכל ותשתה כל כך הרבה, אתה תקיא!"
"אל תדאגי לי סבתא, יש לי הרבה נסיון בלאכול...", אמרתי לה
בציניות וחייכתי.
ראינו את הסרט, מממ, לפחות חצי ממנו.
לקחתי את זה ברצינות מדי שסבתא אמרה לי "אתה תקיא!".
באמצע הסרט, כמעט בהתחלתו, הרגשתי מאוד מוזר, רעדתי והרגשתי
ממש רע.
רציתי להקיא, אבל יש לי טראומות מאח שלי כשהיינו צעירים, ואני
בקושי מסוגל להקיא.
לא הקאתי מאז גיל שש, ולא התכוונתי שזה ישתנה.
כל שניה שעברה, כמעט עלה לי, והמשכתי לרעוד.
כנראה קילקול קיבה, זה מה שזה היה.
לא יודע.
אף אחד לא יודע.
זה לא משנה.

באיזשהו שלב כנראה שסבתא שלי שמה לב שאני רועד ושאלה אותי "אתה
בסדר? אתה מרגיש טוב? קר לך???".
כנראה חוש סבתאי כזה, אני לא בטוח.
אמרתי לה שלא, ויצאנו לשירותים.

חירבתי כמו שבחיים לא חירבנתי, וזה אפילו לא גרם לי להרגיש
יותר טוב.
"כואב לי התחת", זה מה שמלמלתי לעצמי אחרי החוויה הזאת.
"כואב!"

השירותים בקניון חיפה דווקא מאוד יפים, אני לא זוכר בדיוק, אבל
אני זוכר שהם לא מרוחים
בחרא בצורת ניגוב של אצבע (סיפור אחר...) ועוד כאלה...

הגענו הביתה, אחרי נסיעה מתישה באוטובוס- ככה נסענו תמיד בחיפה
עם סבתא, אוטובוס.
בדרך כלל זה נחמד - אבל לא כשאתה עומד להקיא כל שניה ורועד
מקור, כשלא קר אפילו קצת
(קיץ ישראלי זה ממש לא ההגדרה של קור).

הלילה ההוא חייב להיות הלילה הכי רע שהיה לי בחיים.
ישנתי אולי חצי שעה, וכל שאר הזמן נאבקתי בצורך להקיא, ועם
הצורך לרעוד.
פחדתי ללכת לשירותים לחרבן, כי פחדתי להשתמש באסלה הזאת לחור
אחר.
פחדתי שאם אני אהיה שם, אני אעזוב ואתפרק.
אם הייתי מקיא- עוזב, מוותר, נותן ל'קילקול קיבה' הזה לנצח,
הלילה הזה עוד היה הופך לגרוע יותר.
החזקתי כל הלילה במאבקים כאלה, בלי ללכת לשירותים, בלי לקום.
רק שוכב שם, מתפלל שזה יעבור. מצליח רק בקושי לנשום.
חשבתי המון בלילה הזה.
כואב.
הכל אז כאב, לא רק הראש.
אני לא זוכר אפילו מה כאב, או על מה חשבתי,
הכל מעורפל מאותו לילה- כנראה הדחקה,
מי ירצה לזכור לילה כזה?
אני לא, ואני מקווה שאיזה יום אני אשכח אותו לגמרי.

ביום הזה אני אבריא...

אולי זה הרבה פחות נורא ממה שזה נראה אז, אבל הייתי ילד קטן,
חלש ופגיע.
חשבתי שכל מה שקורה זה סוף העולם, וכך זה היה בשבילי.
פחות או יותר.
לא הבנתי בהתחלה שזה קשור, חשבתי שחליתי באיזה מחלה.
"נפתור את זה לבד" אמרתי לעצמי, כל יום, כל יום.
חוזר על זה שוב ושוב, "נפתור את זה לבד, לא צריך אף אחד".
לאט לאט זה התפתח והפך ל - "נפתור את זה לבד, אפ'חד לא מבין או
יודע, אפ'חד לא יכול לעזור בכל מקרה".
התנהגות ילדותית.
אם  רק הייתי חכם יותר, מבוגר יותר, זה לא היה קורה.
זה נחמד להגיד את זה.

לבקש עזרה, זה לא דבר רע. להסתדר לבד, זה אפילו לא אופציה-
במקרה שלי?
אפשרי.
-אבל לא הכרחי.

שלוש שנים.
מיותר, כואב.
אם רק הייתי חושב.

מצב נפשי-

שבעה חודשים לבד, בלי אף אחד.
היו חברים, אבל מה הם עוזרים?
הם לא מבינים, הם לא יודעים.
אנשים...
רופא היה יכול להיות נחמד,
אבל בכל זאת, הוא לא עזר.
הם לא עזרו.
אומנם ניסו, אבל כשאתה הולך לגסטרולוג ומבקש עזרה, על מחלה
מוחית,
אין הרבה סיכוי שיצא לך משהו מזה- חוץ מכאב ראש.
אז בזבזנו יום לימודי אחד.
לפחות משהו יצא מזה.

אני אפילו לא זוכר איך ההורים שלי גילו, כנראה פלטתי משהו-
בקשה לעזרה.
"בטעות" אמרתי משהו...
אם היה "נפלט" לי משהו שבעה חודשים לפני, אולי כל זה לא היה
קורה.
נחמד להגיד את זה לפעמים.

מצב בריאותי-

רנטגנים, בדיקות, דגימות דם, אפילו הבדיקה שמחליפה את המקל הזה
דוחפים לך בתחת עם מצלמה בקצה, עשיתי.
דבר לא עזר, לא שינה כלום.
תוצאות? לא היו...

"אף אחד לא מתקרב אל התחת שלי עם מקל ויצא מזה עם כל הגפיים
מחוברות!", אמרתי לאמא, ולרופא...
הגסטרולוג צחק מעט והינהן, קצת גלגל עייניים.

מצב חברתי-

בכיתה ז', לרוב הילדים יש 'בר מיצוות', ומזמינים את כל החברים
מהכיתה וכולם נהנים ומתגבשים.
כולם?
לא...
אני לא.
המצב הנפשי שגרר אחריו את המצב הבריאותי, הותיר לי חיי חברה
דלים ביותר.
עקב ה"שמוליק" שלי- ככה קראתי למצב הזה, החברים לי הכירו את זה
כ"הכאב שלו בבטן-שמוליק",
הפסקתי ללכת למקומות, לקולנוע, לחברים כמעט ולא הלכתי ובקיצור
הפסקתי לנהל חיי חברה כמעט לחלוטין.
לא יכולתי ללכת לשומקום.
כל לחץ או התרגשות כלשהי גרמה לי לכאב בטן עצבני, וזה היה צורך
ללכת לשירותים- לחרבן.
ובכללי ההרגשה היתה מאוד לא נעימה...

היו לי חברים, פשוט, זה לא אותו דבר...

כולם בכיתה היו בבר מיצוות של האחר, ואני תמיד, בבית...

הפסקתי ללכת למקומות, כך שהכושר הגופני שלי ירד טוטאלית.
זה בטח לא עזר.
כל התרגשות קטנה הפכה לי את הבטן, קצב לב ונשימות מהיר, אי
יכולת חשיבה-רצון לחרבן.

שלוש שנים, שרק בסופן הרשתי לעצמי ללכת לקולנוע- אותו פחד תמיד
שרר: שהכאב הזה יחזור,
רק המחשבה על לשבת בקולנוע הפחידה אותי.
כל סרט שראיתי, שהיה טיפה יותר אגרסיבי או מפחיד או מלחיץ
אפילו קצת, לא יכולתי לראות, כי מיד התחלתי להרגיש רע,
לרצות לחרבן.

אני אוהב לחרבן, אבל לא כשזה קשור בכאבי בטן עצומים והרגשה של
"בא לי להקיא, בלאט!"
(אני לא רוסי, זאת סתם מילה יפה...).

התלות-

אחרי שהרופאים, הראו לי את "יכולתם" לעזור לי, כבר די חשבתי
לעצמי, שזה רק אני עכשיו.
"רק אני יכול לעזור לי", כמו שחשבתי מההתחלה.
"האמת"- די צדקתי.
לפחות ככה חשבתי עד שהבנתי מה קרה לי כל הזמן הזה, "הבנתי".
אם אני עד היום עוד חולה, אז כנראה שלא ממש הבנתי.
זה סתם היה נחמד להגיד, "אני אפתור את זה לבד".

העובדה שהממשלה, הרופאים עצמם, לא הצליחו לפתור את הבעיה שלי,
לא ממש עודדה אותי.
המחשבה הפחידה אותי.
התפקיד של הרופאים הוא ל ר פ א, ואם זה לא עובד, אז מה כן?

חייתי עם ה'מצב הנפשי הזה', עוד יותר משנתיים.
אני בעצם עוד חיי אותו, אבל בזכות כמה אנשים, חברים, והמורה
לספורט, ה"שמוליק" שלי, כמעט עבר.
זה לא לגמרי הלך, כי אני עוד מתרגש מלראות סרטים מסויימים,
ואני עוד מרגיש את ההתרגשות הקטנה ההיא,
הקצה של הקצה של ההתרגשות ההיא, שגרמה לי לרצות לחרבן, ולהקיא,
שגרמה לכאב ההוא במשך שלושת השנים האלה,
ואני מפחד שזה יחזור.
כל כך מפחד.
זה הפחד האישי שלי.

לכל אחד יש כזה.

אני מפחד שאם הוא יחזור, שאני לא אעמוד בזה שוב, ואקיא...
אוותר, אתן לו לנצח.

את השיר הזה: "פשוט, תן לבכות", כתבתי לפני כמה שבועות,
כששמעתי את השיר "לא קל" של היהודים,
זה הזכיר לי את כל מה שעברתי בשנים האלה.
זה מדבר על כל לילה, שקיוותי שהכל יגמר, שהכל יחזור לעצמו,
הכל בשיר הזה נכון, חוץ מה"לבכות".
זה גם סוג של ויתור,
אם הייתי בוכה, הייתי מוותר.
נראה לי שאם הייתי בוכה, לא הייתי עומד בזה.
כמה שרציתי, לא נתתי לעצמי לבכות.
לא חשבתי שהמצב שלי מקנה לי את הזכות, אני עוד במצב טוב ביחס
לאחרים,
לא חשבתי גם- כי זה בדרך כלל כאב, והיה מיותר- שמותר לי...
לבכות.

ביום שאני אבכה, זה יהיה היום שאני אשכח את הלילה ההוא בחיפה,
הלילה הנורא ההוא,
ביום שאני אבריא...