הולך באמצע הרחוב.
מסתכל לכל כיוון ומחפש אנשים.
הולך, כנראה שעות, ועדיין מחפש מישהו שיקשיב.
המון חנויות, מכוניות וכבישים, ובכל זאת אין אף אחד.
חוזר לביתי והדלת פתוחה לרווחה.
נכנס פנימה עם המון תיקווה, מחפש את אחד ההורים או אחד מבני
המשפחה.
אין אף אחד, כאילו בלעה אותם האדמה.
עולה לחדרי כהרגלי. הטלויזיה פתוחה, כנראה השארתי אותה דלוקה.
סוגר את הטלויזיה ויורד חזרה למטה.
יוצא החוצה, חזרה לרחובות הריקים, מחפש שוב בכל הכיוונים.
אף אחד.
ממשיך ללכת בכיוון אקראי כשהתקווה נושאת את רגליי.
אוזניי קשובות ועיניי פתוחות, רק מחכות לעובר אורח הבא, שיקשיב
ויתן עצה.
לאן כולם נעלמו, שאלתי את עצמי.
לא ציפיתי לתשובה, אבל אולי מישהו הקשיב ושמע.
יושב על המדרכה שקוע במחשבה.
אולי אני חולם, הרהרתי לעצמי, אבל איך זה הגיוני, אני מרגיש
מוחשי, אמיתי.
שומע לחישות, מנסה להקשיב אבל לא מצליח.
חלשות מדי, או לא מופנות אלי.
אולי זאת הרוח, כי אין כאן אף אחד.
קם, מתחיל לרוץ. מנסה לברוח.
מרגיש כה חופשי, לרוץ כך לבדי.
נופל ומתגלגל.
מסיבה לא מובנת אפילו מאושר.
אני חושב ששברתי יד, אבל הכאב לא מפריע לי.
זה לא כואב.
הכאב הזה אמיתי מדי מכדי להיות חלום.
בחזה, מאחורי הסטרנום בנטייה קטנה שמאלה.
מושיט את היד, מחכה שמישהו יעזור לי לקום.
אף אחד.
לאן כולם נעלמו, שאלתי את עצמי שוב.
הפעם היתה תשובה.
זה לא הם,
זה אתה...