הגשם דופק במקצב קבוע על השמשה, והמגבים חורקים. כמו בסרט
הוליוודי גרוע, ביום שמיכל עוזבת יורד גשם. לילה, והכביש רטוב.
עוד מעט גנות. אני שונא את כביש ירושלים - תל אביב בלילה.
הכביש ארוך כל כך, חדגוני כל כך, ריק כל כך. אני תמיד מפחד
להרדם. אני לא אבכה. מצד ימין חיריה שולחת לי ד"ש ריחני,
והמחלף מתפתל. כל הדרך מכפר סבא, לבד. מיכל נפרדה ממני. אני
יודע, באותה הדרך שאני יודע שהגשם רטוב גם בלי לצאת לבדוק, שזה
סופי. מיכל, שלא עשתה שום דבר סופי בחיים שלה, שהתחרטה כמעט
מיד על כל בחירה שהיא עשתה. דווקא אותי היא עזבה באופן סופי
ומוחלט. כביש מס' 1 ריק לגמרי, רק אני והגשם. ברדיו איזה שיר
היפ הופ ישראלי. אני מגביר. רק לא להרדם. רק לא להרדם.

כשהתעוררתי, השמיים עדיין היו זרועי כוכבים. האף שלי היה קר
ורטוב. שמתי את כפות הידיים שלי מעליו, ונשפתי כלפי מעלה, כדי
לחמם אותו. לידי ליאת נשמה בקצב קבוע.
למדבר יש שקט מיוחד, כזה שמעמעם את כל רעשי הרקע. בערך מאה
אנשים ישנים פה, ובכל מקום אחר הנחירות היו מעבירות אדם על
דעתו. אבל במדבר, הנחירות הן בקושי לחישה. הציפורים התחילו
לצייץ אל מול השחר שעלה. בשקט הזה, עם זרה גמורה לידי. בעוד
כמה שעות, נעלה על אוטובוסים, כל אחד לביתו. לא תהיה לה כבר
שום משמעות. כבר עכשיו אין לה שום משמעות, וגם לי אין, לגביה.
למשך כמה שעות, אני העמדתי פנים שאני ממוקד רק בה, והיא העמידה
פנים שהיא ממוקדת רק בי. האמת העגומה היא, שהיינו ממוקדים
בעצמנו. הצד השני רק היה דרך לספק את הצרכים שלנו, שותף מכורח
הנסיבות. יכולתי להיות כל אחד אחר, והייתה לזה אותה התוצאה.
ומייד כשזה נגמר, כבר לא הייתה לזה שום משמעות. רוב האנשים
קוראים לזה סטוץ, בשבילי זו הפעם הראשונה.

טרמינל שלוש מחייך אלי מצד שמאל. כמו תמיד, הוא מציע לי שפע של
אפשרויות חופש. אני יכול להכנס, ותוך כמה שעות אני במקום אחר
לגמרי, רחוק מכאן. אבל אני עדיין אהיה אני, אז ממה בכלל יש לי
לברוח? איזה חופש מדומה זה. ברדיו שיר של בן פולדס פייב. עוד
להקה מעולה שהתפרקה, כנראה לבלי שוב. קצת כמו עם מיכל. השאירו
לנו כמה שירים בתור זכרונות, ועזבו את שמם בהיסטוריה. מי בכלל
יזכור אותם בעוד עשר שנים? הגשם הפסיק לרדת והמגבים חורקים
עכשיו כמעט בכעס. אני עוצר אותם, ופותח חלון להתאוורר. הלוואי
והיה איתי מישהו באוטו, לוודא שאני לא נרדם. מיכל הייתה אמורה
לחזור איתי, אחרת לא הייתי נוסע עד כפר סבא כל כך מאוחר, כשאני
כל כך עייף. כלבה, להביא אותי עד אליה כדי להפרד, ועוד כל כך
מאוחר. אבל זה לא משנה את העובדה שאין איתי אף אחד באוטו. אני
שר עם הרדיו.

"רועי, קום!", הצעקה חודרת מבעד לקרומי השינה שלי, ומגיעה אלי,
עמומה וסתומה. אני מתמתח. "עוד לא בוקר", אני מוחה. דפנה
מסתכלת עלי, ונראית לחוצה. "כבר שבע וחצי, בית ספר עוד עשרים
דקות!", היא כמעט צועקת. אני מנתר מהמיטה, מנער את שאריות
השינה, קופץ לתוך הג'ינס. כשאני לובש את החולצה אני קולט את
המבט שלה, משועשע, מהמיטה. "נו, קומי", אני דוחק בה ומתכופף
למצוא את מברשת השיניים שלי בתיק, "אני הולך לצחצח שיניים,
תעשי לי טובה וקומי".
חדר האמבטיה שלהם קטן, קטן מדי. באמצע הצחצוח אני פתאום תופס.
אני חוזר לחדר, מכניס את מברשת השיניים חזרה לתיק ומסתכל עליה
בזעם מעושה. "בת זונה", אני ממלמל, פושט את החולצה. המבט
המשועשע שלה מתחלף בפתאומיות בצחוק מתגלגל. אני חוזר למיטה, לא
מצליח לעצור את החיוך. "מה, אתה חוזר לישון?", היא שואלת. "כן,
אני חוזר לישון!", אני מודיע לה בהחלטיות. "אבל אם כבר קמת,
אולי אפשר לעשות משהו יחד", היא אומרת בטון מתפנק. "הדבר
היחידי שאני אעשה כרגע שהוא לא לישון זה לרצוח אותך ולהחביא את
הגופה שלך". היא מחייכת, מתמתחת ושולחת יד ללטף לי את הראש.
"יראו אותך וילשינו עליך ואתה תשב בכלא", היא אומרת בקול
ילדותי. אני מחייך. "דפנה, שבת בשבע וחצי בבוקר. כולם ישנים.
מי יראה אותי?"

המחלף של כביש שש הוא נקודת האזהרה שלי. מכאן ועד לטרון אין
יותר מחלפים, והכביש הוא חדגוני. מכאן, באמת מתחיל להיות
מסוכן. וכאילו זה לא מספיק, הגשם חזר, דפיקה קבוע ומתמשכת על
גג המכונית, מלווה בחריקה של מגבים ישנים מדי. מכונית חולפת
בטיסה לידי. עוד קצת מהירות והיא תמריא, אני חושב. הרדיו משדר
שיר על גשם שלא שמעתי אף פעם קודם. אני עוקב אחרי האורות של
הרכב המתרחק, מנסה לנחש כמה מהר הוא נוסע. מאה ארבעים? משהו
כזה. לקראת אמצע הסיבוב, נדלקים אורות בלימה. כביש ריק, והנהג
בולם. אני מתקרב לסיבוב מסוקרן. בצד עומדת מכונית, ולידה צל.
מלכודת של המשטרה. רחש קל ברדיו מבהיר לי שהלייזר עלי. אני
דווקא בסדר, לא חורג מהמאה קילומטר לשעה. לקראת סוף העליה אני
רואה אורות של ניידת, ולידה המכונית שעקפה אותי. יש לי הרגשה
שאני עוד אראה אותה שוב הלילה. הלוואי ומישהו היה תופס כאן
טרמפים, הייתי מעלה אותו רק כדי לדבר.

היא נכנסה לאוטו, טרקה את הדלת וחגרה את עצמה. רק אחרי כל זה
היא מלמלה "תודה רבה", וקבעה את מבטה בכביש. "בכיף", אני אומר,
"לאן בירושלים את צריכה?". מבטה עובר אלי לרגע. "למרכז העיר,
אני פוגשת חברים", היא אומרת. יש איזה קלילות מעניינת בקול
שלה. אני בוחן אותה, ג'ינג'ית מנומשת עם פנים בהירות מדי. יש
בה הרבה חן. "יצא לך טוב, אני בדיוק בדרך לשם". היא מחייכת.
יום שישי בערב ואני יוצא לבלות. ביציאה ממבשרת תמיד יש מי
שמחכה לטרמפ לירושלים, ואני תמיד לוקח. קוד התנהגות, אני מניח.
האמת היא, שאין לי כל כך כוח לבלות עוד ערב עם יואב, שיציק לי
על איך שאני לא יודע להתחיל עם בחורות ושאני אשאר בסוף לבד.
אבל זה כבר נהיה מנהג, כמעט רוטינה. וגם יאיר יבוא, ואותו לא
ראיתי המון זמן. "רועי", אני אומר לג'ינג'ית לידי, שמחייכת.
"נועה", היא עונה. אנחנו עוברים את הכניסה לעיר בדיבורים.
ברחוב בצלאל אני מוריד בכוונה מהירות כדי לפספס רמזור. "תגידי,
נועה, מה דעתך ששנינו נבריז לחברים שלנו ונלך לשתות איזה משהו
ביחד?" מי אמר את זה?! אני לא עושה דברים כאלה, אף פעם אין לי
אומץ. אני יודע שיש כאלה שעושים את זה כל הזמן, אבל אני לא.
אין לי מושג למה. אבל היא מסכימה, ואנחנו הולכים לשתות משהו.
אני עוד צריך לנהוג הביתה, והיא צוחקת ממני שאני לא שותה הרבה,
אבל מודה באותה נשימה שאם הייתי שותה הרבה היא לא הייתה חוזרת
איתי.

העלייה האחרונה לפני מחלף לטרון. פעם הייתי עובר פה כל יום
בדרך לצבא. לטרון הייתה הנקודה שהטלפון שלי היה מתנתק כשהייתי
מדבר עם נועה או מיכל בבוקר. הרדיו מתחיל להשמיע יותר רחש
משירים, ואני סוגר אותו. אני עוקף טנדר שנוסע לאט נורא לפני,
כדי לא להגיע לעליה איתו. סתם אידיוטי, הוא יורד מהכביש בשער
הגיא. מישהו מהבהב לי שאני ארד מהנתיב השמאלי. אה, זה אותו רכב
שעצרו ליד כביש שש. ידעתי שאני עוד אפגוש אותו. הוא דוהר
משמאלי ונעלם באפילה. אני ממש צריך נשיקה או חיבוק עכשיו.

השפתיים שלנו מתנתקות, וגופה העירום נצמד לגופי המיוזע. "מה
נועה תגיד?", היא שואלת בקול קטן. באמת, מה נועה תגיד? אני כבר
לא רוצה את נועה. כבר נמאס לי מנועה. כבר חודש נמאס לי מנועה,
אבל אני לא עושה כלום. מחכה שקודם יהיה לי משהו אמיתי עם מיכל,
לפני שאני קם ועוזב ונשאר לבד. נשמע מגעיל, זה באמת מגעיל,
מיכל לא תאהב את זה. מה נועה תגיד? נועה תבכה. היא מאד מושקעת
במערכת יחסים הזו. היא תבכה והיא תכעס, והיא תדע שיש מישהי
אחרת גם אם אני לא אספר לה. "נועה? היא תהיה בסדר". מיכל
משמיעה אנחה קטנה של חוסר שביעות רצון. "אתה תספר לה, או שסתם
תזרוק אותה בלי סיבה?", היא שואלת. אין צורך שאני אספר לה, היא
תבין. תכונה כזו שלה, לקרוא אותי כמו ספר. באותו רגע אני ממש
מצטער על היום שפגשתי אותה בכלל. "לא, אין טעם סתם לפגוע בה".
וזו תכונה כזו שלי, לשקר כדי לצאת בסדר. זה לא שמיכל מכירה את
נועה ולנועה תהיה סיבה לכעוס עליה אחר כך, אבל מיכל רוצה לצאת
בסדר. לדעת שאני בסדר. לדעת שזה שבגדתי בנועה זה חד פעמי,
ולמיכל זה לא יקרה. אני מבין את זה, ומקבל את זה. פשוט, פתאום
הביצוע של הפרידה נראה לי הרבה יותר קשה מקודם.

העלייה למחלף הראל. עוד עשר דקות אני בבית. עוד עשר שעות הכל
יראה יותר טוב. עוד עשרה שבועות כל הסיפור הזה כבר יהיה
מאחורי, עוד עשרה חודשים יש לי יום הולדת. עוד עשר שנים אני לא
אזכור את מיכל. אני אזכור שהייתה מישהי כזו, ושהיינו ביחד שבעה
חודשים, אולי אני אפילו אזכור שפגשתי אותה כשהייתי עם נועה,
עוד שם ברשימה. אבל אני לא אצליח לשחזר אפילו איך היא נראית.
רק את ליאת אני אזכור עוד עשר שנים, ליאת חסרת המשמעות, הפעם
הראשונה שלי. לפרטי פרטים אני אזכור אותה, ודווקא לפרטים שלה
לא הייתה משמעות אף פעם.
לא את הסרט ההוליוודי המתקתק עם דפנה, לא את הרומן הרומנטי עם
נועה, לא את הנורמליות המשונה הזו עם מיכל, לא אף אחת באמצע.
רק השעתיים הגופניות עם ליאת, רק את הפנים חסרי המשמעות שלה.
רק אותה אני אזהה אם ניפגש במקרה, ובכל מקרה לא יהיה לי מה
להגיד לה.
אני מושך בלם יד. עכשיו מותר לבכות.