[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סם ש. רקובר
/
אורי סאלואדור מאצ'ו

"ובכן," אמרה מורין בארנס וחייכה, "מה נזמין, מה נזמין?"
"מה שאת רוצה," מיהר אורי סאלואדור לענות, "כל מה שאת רוצה."
לא היה כל דמיון בינה לבין הנערות העסיסיות שאורי היה מורגל
בהן בקיבוץ ובצבא. אבל היא היתה מאוד מיוחדת. פנים צנומות,
חיוורות, שיער ארוך, שחור כשל עורב. אף קטן וסולד. עצמות לחיים
גבוהות. שפתיים צרות ומעט תקיפות. אך מה שהמם את אורי והציתו
היו העיניים הגדולות והירוקות. ירוק כהה, אפלולי, מסתורי,
מפחיד. איך אפשר לחשוק באשה בגלל העיניים, תהה אורי בלבו. הוא
העלה על מרקע זכרונו מדגם מקרי של נשים שהכיר, בחן אותן בעינו
הפנימית והגיע למסקנה, כי מה שעורר אותו היו דברים אחרים
לגמרי, עיניים מעולם לא הסעירו אותו. עיניים היוו מכשיר
קומוניקטיבי, שסימן לו את הזמן המדויק שבו יש להיכנס למיטה.
אבל העיניים של מורין על רקע הפרצוף החיוור במסגרת שיער העורב
השופע, היו סיפור אחר. להפתעתו הרבה לא שם לב לגופה הרזה. אישה
צעירה, גבוהה וצנומה עם חזה שטוח. ואורי שאהב כל כך את שפע
השדיים המטריף הזה, תהה שוב על הקסם המופלא של עיניה. קשה היה
לו לנתק את מבטו מעיניה, מהירוק החריף הזה, הריסים השחורים
הארוכים והגבות השחורות, המקומרות. עיניה לא היו סתם יפות, הן
היוו את תמציתה, כשכול נשיותה המסתורית השתקפה והשקיפה מתוך
הירוק הזה.
"כל מה שאת רוצה," חזר ואמר אורי, "הזמיני כל מה שלבך חפץ."
מורין הבזיקה אליו קרן ירוקה מעל לתפריט וחזרה לעיין בו בשקידה
רבה.
"מה דעתך שנפתח תחילה ביין?" שאלה מורין בהבליחה אליו חיוך.
הנהן בראשו, הסתובב לאחור ורמז בידו למלצר. בעוד המלצר עושה את
דרכו אל שולחנם, שניצב בתא אינטימי מרופד קטיפה ארגמנית כבדה
ומהובהב באור של זוג נרות ורודים, שאלה מורין, "האם אתה באמת
מתכוון למה שאמרת- כל מה שאני חפצה? האם אתה עשיר כל כך שתוכל
למלא את כל תשוקותיי, את כל תשוקותיי הגסטרונומיות כמובן?"
אורי העלה חיוך רחב על פרצופו וחזר ואמר, "כל מה שתרצי."
"אתה בטוח? דע לך שאני אנינת טעם."
"אל דאגה," אמר, "מקסימום אאלץ למכור חלק ממניותיי."
היא צחקה. "לא צריך להגזים. אבל באמת, מניין הכסף? עד כמה שאני
מבינה, לחברי קיבוץ אסור לצבור ממון."
"אני כבר לא חבר קיבוץ." השיב. "אחרי שסיימתי את שירותי הצבאי
עזבתי את הקיבוץ ועברתי לעיר הגדולה, לתל-אביב. לא ניו-יורק,
אבל כמו. בתל-אביב, כמו בכול הערים הגדולות בעולם, ישנה בעיה
אחת גדולה- עומס יתר של כלי תחבורה. אין מקומות חניה. חונים
בצדי הכבישים ועל המדרכות בניגוד לחוק. התוצאה היא שיש עבודת
גרירה בשפע. הקמתי חברה לגרירת מכוניות יחד עם שני חברים
מהצבא. קבלנו זיכיון מהעריה ותוך זמן קצר יחסית התרחבנו
והשתלטנו כמעט על כול תל-אביב. כפי שאת מבינה, התעשרנו מהר
מאוד. לאחר חמש שנים בשירות הציבורי, התעייפתי והחלטתי לצאת
לחופשה ללא תשלום. לראות את העולם ולהרחיב את ההשכלה. רצון זה
הוא שהביאני למחלקה לכלכלה של אוניברסיטת ניו-יורק,
ניו-יורק."
"פנטסטי," אמרה מורין, "ומהיכן הכישרון הטכני והארגוני שלך?"
"מהצבא." השיב אורי בקיצור, "הייתי קצין ביחידה לחילוץ טנקים
שבהנדסה קרבית. למדתי שם מכונאות, שיטות חילוץ, טיפולי
חירום."
שוב הבזיקה קרינה ירוקה ופנתה לעבר המלצר הצרפתי, שחיכה
בסבלנות לסיום שיחתם. "על איזה יין אתה ממליץ?" שאלה אותו
בצרפתית שוטפת בניחוח של מבטא סקוטי קל. אורי לא הבין מילה.
השעין את מרפקיו על השולחן, את ראשו על כף ידו הימנית והאזין
לחילופי הצלילים המאונפפים. מורין הודתה למלצר והודיעה לאורי,
כי הזמינה עבורם בקבוק של 'שאטו דה לה פאו פרופאט' מבציר שנת
1938. אורי הניד ראשו בהתרשמות, כשלפתע השמיע תאריך שנת הייצור
צלצול חד של אזהרה. בקבוק כזה אינו אלא פריט לאספנים. מורין,
חשב אורי במהירות, היא אמנם בעלת עיניים מסתוריות, אבל בודאי
שאין הן שוות מחירו של בקבוק פאו פרופאט. השעין את גבו על מסעד
הכסא ועקב בעיניו אחרי המלצר המפלס את דרכו בין השולחנות. כשזה
נעלם בקצה המסדרון, העלה חיוך מתנצל על פני הפוקר שלו ואמר,
"סלחי לי מורין, אני הולך לשירותים, מייד אחזור." מורין הנהנה
בראשה והעבירה את אצבעותיה הארוכות בשערה השחור.
הוא השיג את המלצר ליד הכניסה למטבח, הניח את כף ידו על כתפו
ובעוד הלה מסתובב אחורנית אמר לו בנימוס רב, "אני מבקש את
סליחתך, כמה עולה השאטו דה לה פאו פרופאט?"
"שלוש מאות דולר." השיב הצרפתי ביבשות.
"לא בא בחשבון." אמר אורי בתקיפות. "הנה, זה מה שתעשה. התשר על
הבקבוק הוא לא יותר משלושים דולר. אני אתן לך סכום גדול פי
שניים. ( הוציא מכיסו את ארנקו ודחף לכיס המלצר שישים דולר.)
כל מה שאתה צריך לעשות תמורת זה הוא להביא לשולחן יין רגיל
בבקבוק של פאו פרופאט."
"בלתי אפשרי," אמר המלצר, "הבקבוק חתום."
"שטויות," השיב אורי, "אל תהיה טיפש, אתה יכול רק להרוויח
מהעסק. את היין של השאטו תחזיק בצד ולאחר הארוחה תחזיר אותו
בחזרה לבקבוק המקורי."
"הבקבוק מהודר ומעוצב להפליא," אמר המלצר, "ואנשים לוקחים אותו
למזכרת. יש עליו חתימה אותנטית של הרוזן דה לה פאו פרופאט."
"אל תדאג," הרגיעו אורי, "לא ניקח את הבקבוק."
אולם המלצר נשאר מודאג, "כפי שאמרתי, הבקבוק המקורי חתום והיא
תבחין בתרמית מייד."
"המממ," אמר אורי בקוצר רוח, "אל תדאג, אני אסיח את דעתה ואתה
תפתח את הבקבוק מייד, עוד לפני שהיא תספיק לבדוק אותו."
המלצר הביט בפניו הקשוחות של אורי ופלט בצרפתית, "טוב מאוד,
לשירותך אדוני."
"איך אומרים בצרפתית פתח את הבקבוק?" שאל אורי.
"אובר לה בוטיי."
"אובר לה בוטיי." חזר ואמר אורי, "מצוין, ואל תדאג."
חזר לשולחן, התיישב ופרש את המפית על ברכיו. עיניה שינו את
צבען לירוק כחלחל. "ובכן," אמרה, "ההתעניינות שלך בכלכלה היא
במטרה להרחיב את העסק ולבססו, הלא כן?"
"כן. אני מעוניין בלימוד כלכלה ככלי עזר להגדלת העסק, ואולי גם
להיכנס לעסקים חדשים."
"ואיך אתה מוצא את הלימודים כשלעצמם?"
"משעממים אם לומר את האמת. מאוד אבסטרקטיים ולא מציאותיים."
"והבעיות שהתיאוריה הכלכלית מעוררת, לא מעניינות?"
"סליחה על הביטוי, אבל הבעיות נראות לי כמעשה אוננות."
"מעשה אוננות." צחקה ועיניה כהו בשנית.
"כן. ממש כך. החיים אינם פונקציות תיאורטיות של היצע, ביקוש
ורווח שולי."
"מה הם החיים?" שאלה.
"מה הם החיים?" חזר אורי ושאל, "מה הם החיים? שאלה קשה. קשה
לענות עליה באופן כללי. אני אתן לך דוגמה מהחיים, דוגמה
פרקטית. במלחמת לבנון קיבלה יחידת החילוץ שלי קריאה לפנות טנק
שנתקע באמצע הדרך וחסם את המעבר. הייתה זו עבודה ברמת סיכון די
גבוהה, משום ששביל העפר שעליו נתקע הטנק היה חשוף לאש מנשק קל.
מבחינה טכנית פעולת החילוץ לא הייתה מסובכת, כי כול מה שצריך
היה לעשות היה פשוט לדרדר את הטנק הצידה במורד השביל בעזרת
משאית חילוץ. לא עברה דקה מהזמן שהתחלנו לדחוף את הטנק, והמנוע
של המשאית נדם. לשווא ניסינו להתניע אותה שוב ושוב. תחת אש,
מאחורי הטנק, פתחתי את מכסה המנוע, בחנתי את חוטי החשמל,
ומצאתי שהחוט המוביל מהמצבר נקרע וראש החיבור נפל ואבד. מה
לעשות? לא היססתי הרבה, הוצאתי את חפיסת הסיגריות שלי ומניר
הכסף שבה אלתרתי ראש חיבור. סגרתי את המכסה ומיהרתי למכונה. זו
נדלקה מיד ודרדרנו את הטנק."
"ובכן אלו הם החיים, אלתורים פרקטיים?"
"כן. עד היום ממשיכה משאית החילוץ לנוע עם ראש החיבור
המאולתר."
המלצר הציב שולחן צידי קטן ולאחר מכן הראה להם את הבקבוק עם
החתימה של הרוזן דה לה פאו פרופאט. "איזה בקבוק מקסים." קראה
מורין בחדווה ועיניה הפכו כחולות כשמים זכים ששמש זוהבת בם.
שלחה את ידה לאחוז בבקבוק היפהפה והמלצר קפא על מקומו. אורי
גיחך, ובעוד ידה מתקרבת אל הבקבוק אמר באנגלית מעורבת בצרפתית,
"אדוני המלצר, אובר לה בוטיי." המלצר נרעד מקיפאונו ומיהר
לפתוח את הבקבוק. תחילה מזג לכוסיתה של מורין ואחר כך לזו של
אורי. השתחווה קלות ואמר, "עוד מעט אחזור אליכם, בינתיים תיהנו
בבקשה מהשאטו דה לה פאו פרופאט."
הקישו כוסיות ואורי חיכה שמורין תטעם מהיין. בבת אחת הפכו
עיניה לסגולות ועל לחייה הנצה אדמומית. "יין מופלא." אמרה
מורין כשהיא מרימה את הכוסית ומתבוננת בה לאור הנר. "יין
מופלא." מלמלה כשהיא עוצמת את עיניה. לגמה ומזגה לעצמה כוסית
נוספת. "טעם גן-עדן, מתאייד, מרצד, חומקני, טעם שקשה לתפוס
אותו ולהגדירו. קטיפה, משי, ערפילים אווריריים ... פנטסטי."
"את ממש משוררת." אמר אורי נדהם. הרים את הכוסית והריקה בבת
אחת. הטעם התפל-חמוץ של היין הזול הכה אותו בו-זמנית בחיך
ובחוטם. כמעט התעטש. "מעולה." אמר בחיוך רחב.
"האם את כותבת שירה בהסתר?"
עיניה ברקו בצבע סגול, אך האדמומיות מלחייה פרחה ונעלמה. "לא,
אינני כותבת שירה," אמרה, "אולם אתה לא רחוק מהאמת."
"לומדת ספרות?" מיהר אורי לנחש.
"נכון, אבל הקשר שלי לשירה הוא דרך הסב של הסב של הסבא של
רוברט בארנס".
"רובי בארנס, המשורר האמריקני הגדול." אמר אורי והטעין את
דיבורו בטון של הערצה.
"משורר גדול נכון, אבל לא אמריקני, דווקא סקוטי."
"אהה, אז במה בדיוק את מתעניינת בספרות?" שאל בעודו מאותת
בידו למלצר הצרפתי. עיניה נצבעו ירוק עמוק והיא אמרה, "אני
תוהה לדעת מדוע דוסטויבסקי היה צריך להרוג את אחותה של הזקנה
המלווה בריבית בחטא ועונשו."
"אם דוסטויבסקי הוא הרוצח," השיב אורי מיידית, "אז מה הפלא."
היא החרישה, השפילה מבטה, שלחה אליו מבט סגול ומלמלה, "נכון,
הוא באמת נשלח לבית סוהר בסיביר."
"את רואה." השיב בעליצות יבשה, "בסך הכל, לכל דבר יש תשובה
פרקטית ולכול חטא יש עונש."
המלצר התקרב לשולחנם ונעצר בכפיפת גו שואל, "מה תזמינו רבותי?"
אורי פגש במבטו את עיניה הירוקות ואמר לה בתנועת ראש, "אנא,
הזמיני בבקשה." היא בחנה את התפריט ואמרה למלצר בקול חרישי,
"אני אבקש 'פנטזי א אופורי'."
"אותו הדבר בשבילי." הוסיף אורי מייד.
"סלח לי," אמרה מורין בקומה מכיסאה, "אני הולכת לשירותים, מייד
אחזור."
כשהיא נעלמה בקצה המסדרון, פנה אורי למלצר במהירות, "כמה עולה
הפנטזי הזה?"
"חמש מאות דולר." השיב הצרפתי.
"אלוהים!" נהם אורי, "מה אתם מבשלים שם, זהב טהור?"
"לא." השיב המלצר בשלווה, "התבשיל עשוי מבשר טלה בן יומו
המתבשל באש קטנה שעות, כשמדי פעם, בזמנים קבועים ומדודים,
שופכים עליו רוטב מיוחד. את הרוטב המיוחד הזה ..."
"בסדר, בסדר," שיסע אותו אורי, "אל תיתן לי כאן הרצאה בטבחות.
הנה מה שתעשה. תשכח מהחמש מאות דולר האלו. תן לה ולי תבשיל בשר
בקר רגיל, בלי שום משחקי טבחות נוספים."
"אבל אדוני," אמר המלצר "ההבדל בטעם הוא עצום, כמו בין ... "
"שטויות. היא לא תבחין בכך כמו שלא הבחינה שהשאטו הזה הוא
זיוף, סתם יין חמוץ. חבל לבזבז עליה מאכל כל כך יקר. האם היית
מאכיל חמור בגולש הונגרי?" אמר אורי ודחף לידו שטר של חמישים
דולר.
"טוב מאוד אדוני, לשירותך." אמר המלצר בהשתחוות קלה.
משהחל המלצר ללכת, נזכר אורי ותפס בידו ואמר, "בתום הארוחה,
כשתגיש לי את החשבון, הגש לגברת זר פרחים ואמור לה שזר זה הינו
מתנתך האישית, אות הוקרה, על טעמה המצוין בבחירת המשקאות
והמאכלים. הבנת?"
"כן אדוני." אמר המלצר ויצא את התא.
מורין חזרה ובדרכה אל מקומה חלפה לצד אורי, שהושיט את ידו
וליטף קלות את אחוריה. הבליחה אליו ברק סגול צהבהב מחייכת. שוב
הרימו כוסית ולגמו מהיין החמוץ. קיבתו של אורי התמרדה וצרבת
עלתה בוערת בחזהו. לעזאזל, אמר בליבו, כמה ייסורים חייב אדם
לעבור כדי לשכב עם אישה.
מורין פרסה את הבשר וטעמה את הפרוסה הראשונה. "נמס בפה," אמרה
ועיניה רשפו בצבע סגול חריף, "ממש נימוח בפה. אין לי כל ספק
שמתכון זה הוכן לא סתם מטלה צעיר, אלא מטלה בן יומו. יש בו
במאכל הזה, לא רק תום נעורים, אלא נאיביות של הנולד, סקרנות
גדולה כלפי העולם הגדול, החדש, ושמחה טהורה על כל ההרפתקאות
הקסומות שהעתיד צופן לנו."
הם מזגו כוסית יין חמוץ ושתו בדממה. אני מקווה בכל לבי, אמר
אורי בלבו, שהבשר יהיה קצת יותר טוב מהיין המחריד הזה. ראשו
החל להסתובב עליו מתאדה בערפילים חומצתיים. היין עלה לראש, ללא
שמחה, מגביר בו אך ורק את התשוקה לשכב עם מורין. הוא פרס את
הבשר והכניסו לפיו. לעיסה אחת והסיבים הנוקשים של הבשר נתקעו
בין שיניו כמחטים של קיפוד. העלה חיוך רחב על פניו החתומות
ומזג לעצמו כוסית יין.
הארוחה הסתיימה ובקבוק היין התרוקן. המלצר הצרפתי חפז אל
שולחנם מגיש לאורי חשבון על צלחת כסף מעוטרת בפרחים נחמדים.
הרים את החשבון ומצא שהצרפתי חישב תשר כפול עבור הארוחה
הנוראה. נוכל, חשב בלבו, עכשיו הוא מאכיל אותי גם בצפרדע
הצרפתית הזאת. הרים את עיניו ופגש בעיניה הירוקות של מורין. מה
הן מסמנות לי, תהה, מיטה או לא מיטה? אבל העיניים של מורין
זהרו בירוק אפלולי ומצועף מסתורין.
עודו הופך בשאלה, הושיט המלצר למורין זר חבצלות לבנות ואמר,
"גברתי היקרה, אני מגיש לך זר פרחים זה לאות הוקרה על טעמך
האנין בבחירת המשקאות והמאכלים. טרם פגשתי באשה בעלת טעם מעולה
כל כך." מורין צחקה ועיניה קדחו בסגול. "כמה נחמד," מיהר אורי
לומר, "מעולם לא נתקלתי בשירות מעולה כל כך. אנא, קבל את
התשלום ותשר מיוחד עבור הארוחה המופלאה הזאת. בנוסף לכך, לאות
הוקרה על חביבותך היוצאת דופן, קבל מהגברת וממני גם את הבקבוק
היפה הזה של השאטו, אולי תשים בו שושנים." המלצר הרכין את ראשו
לאות תודה ולקח את הבקבוק. כשיצאו את המסעדה ציין אורי בלבו
בסיפוק רב, שהמלצר שכח לחייבו עבור החבצלות.

במכוניתו חיבק אורי את מורין ונשק אותה על שפתיה בתשוקה רבה.
היא השתחררה מחיבוקו הלוהט ובעיניים יוקדות בסגול צהוב אמרה
לו, "חכה יקירי, חכה אל תמהר כל כך, כל דבר במועדו, כמו ארוחה
מעולה שיש לבחור עבורה את היין המתאים. אנא, סע לדירתך." מייד
עם טריקת הדלת התנפל אורי על מורין, מהדק אותה אליו בחוזקה תוך
שהוא משתדל לפתוח את כפתורי שמלתה. מורין השתחלה בקלילות מבין
ידיו ואמרה, "כמה שאתה לוהט. לך לחדר המיטות וחכה לי שם. אני
נכנסת לשירותים להסתדר." אורי התפשט במהירות ונשכב על המיטה
מצפה למורין. הרגשה פנטסטית התפשטה בכל אברי גופו. הוא עמד
לשכב עם אישה מושכת במיוחד, בעלת עיניים ירוקות מטריפות, שושלת
יוחסין, רובי בארנס, תרבותית, אינטיליגנטית, ובמחיר שכזה.
הנאתו הוכפלה לתחושה אופורית ממש, בשל העובדה שתרגיל המלצר
הצליח כל כך. עצם את עיניו ונאנח אנחת רווחה והנאה מזרם
מחשבותיו המשובב.
למשמע טריקת הדלת התרומם והתיישב על המיטה. בעיניים עצומות פרש
את זרועותיו מחכה בריטוטי תשוקה למורין שיצאה מהשירותים ועומדת
להיכנס לחדר השינה. משעייפו זרועותיו, פקח את עיניו תוהה להיכן
נעלמה. קם ממיטתו קורא, "מורין, מורין היכן את?" אבל מורין לא
היתה שם. עבר בכל חדרי דירתו המרווחת, מחפש אחריה מבלי להבין
לאן הלכה. ובעוד ההכרה שמורין עזבה אותו משום מה, הולכת
ומתבהרת לה בין ערפילי התשוקה והיין, צלצל פעמון דלת הכניסה.
זו בטח מורין, אמר בלבו, הלכה לקחת משהו ששכחה במכונית שלי
וחזרה. מיהר אל הדלת במערומיו ופתחה לרווחה. מולו ניצבה אישה
שחורת שיער ארוך, חיוורת פנים, וירוקת עין. "מורין?" קרא
בהשתאות. האישה הרימה את ידה, מסרה לו מכתב מקופל ואמרה, "גברת
אחת בקשה ממני למסור לך את המכתב הזה". פתחו וקרא בו שורות
מסתלסלות:
"הכסף עבור האישה בסך של עשרה דולר שולם. בבקשה ליהנות
מהפנטזיה." על החתום: "מדמואזל דה לה שאטו דה פרופאט." למטה,
בתחתית המכתב היתה תוספת: "נ.ב. אין צורך בתשר."
הוא מעך את המכתב באגרופו והשליך אותו לסל בקצה החדר. בול, קבע
בסיפוק. חזר והתבונן באשה שמולו. עתה הבחין שזו הינה זונה בלה,
שמנה, בעלת חזה גדול, רופס ונפול. שורשים לבנים בצבצו בינות
שערה הדליל והצבוע שחור. פרכוס כבד שלא הצליח להסתיר את קמטי
הפנים החרושים עמוק, את החיוורון הירקרק של הפרצוף הסחוט,
ועיניה השטופות בירוקת דהויה. מפיה עלה גל סרחון של יין חמוץ
וזול. הוא שאף אויר מלוא חזהו ואמר, "אף אחד לא יגיד על אורי
סאלואדור שהוא סרב אי פעם לבקשתה של אישה. בואי והיכנסי חמודה,
בואי היכנסי מותק." אמר וטפח על אחוריה התפוחים והמדולדלים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בא לי לכתוב
כל כך הרבה
סלוגנים כי זה
ממש ממש כיף


טמבל מתרגש


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/3/05 8:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סם ש. רקובר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה