נכתב בעקבות שיר שכתב שאגאל לאישתו
שנקרא "לבלה", אשר תורגם מצרפתית.

אבל השמש שלי לא זורחת כלל
לא בליל ולא ביום
כשאני ישנה
במיטה שוממת
שפעם הייתה צבעונית
כיום אפרפרה-היא

אינני מתעוררת
מכיוון שאיני ישנה
כפי שצריכה אני לישון
הייאוש מקיף אותי
לכל מקום שאליו אני מביטה
אני רואה זוגות -זוגות

שום אדם לא מושך אותי
ושום דבר  לא צולב אותי
או מושך אותי אל הסף
אולי רק עט ודף

חדוות היצירה אינה
גורמת לי לאושר
הכתיבה הפכה ליצר ההישרדות שלי
אני כותבת,
משמע אני חיה

האם אלה החיים עצמם?
האם הבדידות תמשיך להיות חברתי הטובה?
האם מה שחשוב זה -
מילה, מטאפורה, אנלוגיה,
חרוז כאן, אות שם
בלי ניקוד, עם ניקוד

עצרו! האם הכתיבה
הפכה להיות
פסגת קיומי?

הקשיבו לי ,
הגידו מילה,
בעצם רק הקשיבו
לתחינתי הכתובה

אהבה- קפצי נא
לביקור ללבי ולמיטתי
השוממה!