מוריה שכבה לצידי על המיטה ולא אמרה דבר.
זה זמן רב שהיא שתקה דבר שהוא בהחלט לא אופיני לה.
המחשבות החלו לעבור לי בראש, אולי היא כועסת עליי, אולי היא
עצובה, למרות שקשה מאוד לראות עליה כשהיא עצובה. יש לה כישרון
להסתיר רגשות בצורה כמעט מושלמת.
מהמערכת בקע קולו של אדם דורייץ סולן הCounting Crows והאווירה
בחדר היתה מרגיעה אם כי מלנכולית מעט. השמש החורפית של אותו
היום החלה לשקוע וגרמה לצללים בחדר להתארך, דבר שהוסיף לאווירה
מיסטיות שנוצרה בשעות האלו של היום.
היא הפנתה אליי את הגב תוך כדי חשיפת הקעקוע החדש שלה וביקשה
שאעשה לה נעים.
כמובן שלא יכלתי לסרב, שבוי הייתי בציור שעל גבה, ובכלל לא
השקעתי ב"נעים".
עוד כמה חודשים אני אאבד גם אותה אולי אפילו תוך פחות זמן אני
כבר די בטוח, הבעיה היא לא אצלי הבעיה היא בחיים הללו שמשחיטים
כל דבר טוב.
מוריה התלבשה, יצאנו מהבית והלכנו לכיוון המכונית.
היא ביקשה שאני אסיע אותה לאנשהו, זה לא הבית שלה אבל אולי היא
תישן שם.
היא אמרה שהיא תתקשר אליי יותר מאוחר, אמרתי רק אוקיי.
לא ידעתי אם להאמין לה, פעמים רבות שמעתי אותה אומרת: "אני
אתקשר אלייך יותר מאוחר". לעיתים עברו שבועות.

נהגתי חזרה הביתה תוך כדי נסיעה הסתכלתי מהחלון הכל נראה כאילו
הוא סוגר עליי הרחובות, הבתים, העצים, לא ידעתי מה אני אמור
להרגיש טוב או רע? בטוח או מפוחד?
השמש כבר ירדה, הרחובות היו רטובים מהגשם שירד ולא היה כמעט
איש בחוץ. חזרתי הביתה נכנסתי לחדר והדלקתי את הטלוויזיה,
בהחלט פעולה נדירה עבורי, אני משתדל להמנע ככל האפשר מלראות
טלווזיה.
במקרה או שלא במקרה בדיוק החל באחד מערוצי הכבלים הסרט "כמעט
מפורסמים" אז התחלתי לראות אותו מתענג על כל שנייה ואז  צלצל
הפלאפון.  היא אמרה שהיא בדרך אליי ולאחר מספר דקות היא כבר
נקשה על דלת החדר שלי כנראה, שהיה לה טרמפ.
היא היתה די מסטולה דבר שהפך אותה למעצבנת כפייתית אז ניסיתי
להתעלם ממנה כמה שיכולתי לפחות עד שיגמר הסרט.
החלטנו לנסוע לשתות משהו אחרי שיגמר הסרט, אבל רק בסביבות 12
בלילה הצלחנו להרים את עצמנו מהמיטה ונסענו לפאב מקומי מקום
מסריח ומלא בפלוצים צבועים. היה שם תור ענקי אז נסענו למקום
אחר שלא היה יותר טוב. בחנייה כבר התחלתי לאבד את החשק הצעתי
לה שאני אוריד אותה שם, החברים שלה היו בפנים כך לפחות הבנתי
ממנה, לכל מקום שהלכנו תמיד היו לה חברים בפנים או משהו.
היא התקשרה אל אחד מהם, כל כך קיויתי שהם כן יהיו שם, שאוכל
פשוט להוריד אותה שם, אבל לא. מוריה ניתקה את הפלאפון, חייכה
קלות ואמרה: "תסיע אותי הביתה, אם לך אין מצב רוח גם לי אין"
נסענו משם.
כל הדרך לא החלפנו עוד מילה וכשהגענו היא ירדה נשקה לי קלות
ואמרה לי לילה טוב.
עמוק בפנים כבר ידעתי, איבדתי גם אותה.