יום ראשון, 6 למרץ 2005, שעת בוקר מוקדמת, יושבת לי על המדרכה
- בדיוק בנקודה בה הלורד אדמונד אלנבי נפגש עם המלך ג'ורג
ומנחם שיינקין - ומחכה בקוצר רוח ועיניים שורפות לנושא הכתבה
שלי.
הנ"ל מבושש לבוא גם לאחר שעתיים של המתנה מצידי.
שמתי לעצמי פס, לחכות לו רק עד 12:00 ואז לרוץ לשיעור תקשורת.
כמובן, שאם יופיע פה לפני, אבריז היום מבית הספר, בתקווה
שיסכים בכלל לדבר איתי.
בינתיים יש לי זמן.
אני נשענת על עמוד מתכת קטן, רוח נושבת על גבי, וקר.
נו שיבוא כבר!

לימיני, על המדרכה, זוג קשישות מוכרות כיפות וסדינים לפרנסתן,
צועקות בקולי קולות אל כל עובר ושב שיקנה מהן וירוויח מצווה,
מחזה קצת מפחיד בשעות אלו של הבוקר.
בוקר טוב אלק.
כל הרחוב הזה, בכלל, כל העיר הזאת, עמוסה קבצנים, מכל הסוגים,
כל הצבעים, בנים, בנות, כל הגדלים, כל הדתות.
הבוקר, כולם התייצבו כאן, יצירתיים מתמיד.
ילד קטן סוחב בקושי צרור סמרטוטים ססגוניים למטבח, עיניים
מיואשות, הוא יודע, שגם היום אף אחד לא מתכוון לנקות. בקרוב
פסח, אולי אז.
קחו אותו מכאן.
נער אבוד, רק עלה מרוסיה לארץ אבותינו הקדושה, ולא ראה מים
זורמים כבר חודשים, בגדיו קרועים, וצלעותיו שבורות. רוח
הנעורים עוד שורה בו, והוא אינו מוכן להשקים עדיין מספסלו בשעה
מוקדמת זו.  
הוא רוצה הביתה.
אישה דתייה, מנסה לשוא לכסות את גופה כהלכה, עם כמה קרעי סחבות
דלים, מרוחה על פיסת קרטון מול קסטרו עודפים.
אוחזת תהילים בידה, ומתפללת, כולה תחינה לבורא עולם.
אל מלא רחמים.
קבצן אחר, עושה עצמו כפסל, אינו זע.
גבו כפוף, ראשו מורכן מטה וידו מושטת לפנים, כמבקשת במתכוון
לעצור את העוברים ושבים, כאילו מכריחה אותם לזרוק איזה מטבע,
ורק אח"כ תתקפל ותתן להם לעבור.
10 אצבעות לי יש.

כולם התייצבו כאן הבוקר. אחד אחד.
אך רק הקבצן שלי מסרב להגיע, כאילו ידע שאני יושבת כאן, מחכה
לו, והבריז לי בכוונה.
7 שקל סדין, גרושים.
כשיבוא - אם יבוא - כולי תקווה שיסכים לדבר איתי בכלל.
ונניח שכן יסכים, ושנשב כמו בדמיוני, באיזה בית קפה פה באזור,
ואזמין אותו לשוקו - אז נניח וכל זה יקרה -
מי מבטיח לי שבאמת יש סיפור מאחורי כל התפאורה הזו שלו...?!
אולי זה סתם, כדי למשוך אנשים, ולעורר בהם סקרנות ועניין -
בדיוק כמו שעורר בי - ואין בו שום מיוחד מכל קבצן אחר שיושב
כאן מסביבי?
הרי ת'כלס - אין לי שום מושג.
זה כל-כך משך את עיניי. הפרחים, הכובע הססגוני, משחקים מסביבו
מאיימים להשתלט על הרחוב כולו.
אקורדיון צעצוע.
שעל אף פשטותו לא מצליח להסתיר ולו לרגע, את הכשרון המוזיקלי
העצום של הקבצן שלי.
אני כבר שבועיים בונה עליו, רק על סמך דימיוני הפורה.
החלטתי שהוא היה בשואה.
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה - אבל... אני באמת מקווה שאני
צודקת.
ואם לא - אז לפחות שיהיה לו סיפור מעניין אחר לספר לי, שאוכל
לכתוב עליו, ושיסכים לשתף אותי בו.
אותי ואת כל רשת אנקורי.
אני מקווה שהוא היה בשואה.

20 דקות ל-12:00.
מה יהיה?!

ליצני החצר.
משהו בסגנון.

                         -עוד יבוא שלום... והמשך.-