מתוך "סמים ללא מורא בעיר הגדולה"
(c)

"אבל למה הם כאן, שדוני הפח?" שאלה רקפת בתמימות אופיינית.
האמת היא שאותי מעולם לא עניין ה'למה'.
פשוט קיבלתי את העובדה שהם קיימים, את ה'למה' שמרתי לחקר
ההתנהגות, אם בכלל.
כל זה בעקבות ניסיון שלי להסביר לבנות מדוע מסרבת חתיכת הנייר
לנחות בפח האשפה ולהישאר בו.
גם לאחר שלושה ניסיונות.

השעה היתה שבע וחצי בערב שבת. שוב נחסכה ממני ארוחת הערב
המשפחתית בפרובינציה, מה שהותיר בפני זמן יקר לארגן עסקאות
ופרוייקטים דרך הסלולרי מבלי לקום מכורסת העור האדמדמה והנוחה
שלי.
הייתי תשוש משהו עוד מליל אמש.
כן, ליל חמישי, לכאורה בסוף כל פעילויות היום, כבר התקנתי עצמי
לשינה, כאשר פעמון הקנטינה זמזם ופנימה נכנסו מאוריסיניו וגרי,
ופתחו קוק.
מאוריסיניו הוא... בעצם אף אחד לא ממש יודע מה מוצאו - אולי
ברזילאי, אולי מקסיקני או אולי בכלל מרוקני.
מנהל ארבעה בתי קפה, עובד המון ולכן בביקורים הלא תכופים שלו
והחפוזים אני משתדל להפיק את המירב ולהיראות אנרגטי, גם אם כבר
התקנתי עצמי לשינה...
גרי הוא עוד אחד כמו כולנו, מבולבל, אחרי טיול, בלימודים, תמיד
בין לבין. לא מובן?
אני יודע. ככה זה.
"שתי שורות, חמש דקות, יוצאים" סינן מאוריסיניו כשבפיו הוא
מחזיק כרטיס אשראי, ישוב אל מול השולחן, ובשתי ידיו מעסיק עצמו
בעבודת הכנה, נקיה ויסודית, יש לומר, של פתיחת חצי גרם וסידור
לשורות.
"מהר, מהר, בלי משחקים" מנפנף מולי בקשית פלסטיק חתוכה.
חייכתי ובעודי נוטל מידיו את הקשית, הבנתי שמתחיל לילה ארוך,
ושנצא אולי בעוד שעה שעתיים.
איך יוצאים בהצהרות בפתחו של לילה לבן?
לאחר כשעה וחצי יצאנו.
הגענו לאוקטופוס. היה אטמוס. אמרנו שלום, רקדנו, וחיסלנו את
שארית הסם.
היה לא רע בכלל.
הגעתי הביתה בשש בבוקר, ישבתי על בורקס עם ביצה וכוס בירה,
קראתי קצת עיתון, ויצאתי אל יום העבודה האחרון בהחלט שלי
(באותו המקום, באותה העת).
למען האמת זה לא היה קשה כמו שזה נשמע. תקופת החפיפה נסתיימה
ומחליפי כבר ידע את העבודה, כמו שאומרים. אני רק וידאתי
שהאווירה זורמת לה בנינוחות, בכל זאת, יום שישי בצהריים,
הרוותי את צמאוני בשוטים קפואים של ייגרמייסטר, מה שהוסיף
לתשישותי אך עשני נינוח יותר, ונפרדתי לשלום מהצוות.
לא הייתי קשור אל אף אחד שם ברמה האישית.
כאמור, חזרתי אל הקנטינה בסביבות שש וחצי בערב שבת, סידרתי מעט
(סילוק ראיות ליל אמש), הכנתי פלייליסט רגוע לשעות הקרובות,
בעיקר צ'ילאאוט אקספרימנטלי של 'הגרוטאות' וגם הרבה דאב וקצת
רגאי, והתיישבתי על הכורסא. הייתי תשוש. כופפתי את ברכיי על
מנת לשחררן, עצמתי עיני, ונתתי ללחץ להשתחרר, לאט לאט.
היתה לי שעה קלה, כך ידעתי, לפני תחילת סידורי הערב, ונתתי
לעצמי לזלוג קלות אל מצב תודעתי אחר,כשלפתע שמעתי רחש מכיוון
החלון.
רקפת ולוסי (לוסינדה, בולגריה). עוד ביקור פתע של בנות החמד.
רקפת היא מעין פיה קטנה, לבנבנה, שיער כהה, ארוך, יפהפיה.
לוסי לעומתה, מעט מלאה, שיער בלונדיני ארוך וחלק. היא יותר
חמודה מיפה.
נכנסו, שתינו מעט קמפרי (היה גם קנקן תפוזים בצד, למתחילים),
ליהגנו, צחקנו. לוסי קפצה על אופניה החורקות להביא סיגריות
ושתיה קלה.
בינתיים התחיל הערב להתפתח. היו לי אורחים מוזמנים לערב, יותר
ביקורי עסקים מאשר ביקור חולין. והקנטינה, כאשר היא פתוחה,
מזמינה אנשים. והם באו.
ברלנו הגיע מצויד בהזמנה שלי, טריה מהמעבדה של דקסטר (לא דקסטר
המצויר! דקסטר התמהוני האמריקני, חובב הגרייטפול דד).
פרשתי עם ברלנו אל חדר העבודה ולא סגרתי את הדלת. ציפיתי לעוד
אורחים. הטלתי על הבנות למיין משאריות הגראס שברי פרחים על מנת
שנוכל לגלגל משהו לעשן, ובעוד הן עמלו על המלאכה, ברלנו, על
שולחן חדר העבודה פרש כחמישה גרם מסם האהבה(...). כל כך טרי
שהיה מהביל כמעט. מיד החל להכין את החומר לחיתוך וחלוקה. כמה
מילים על הבנאדם:
את ברלנו אני מכיר מניו-יורק. בחור גבוה, רזה, שיער מקורזל
ומשקפיים עגולים. נראה משהו בין ג'ון לנון לגנדי, על אסיד.
פילוסוף בהתהוות, שיכול לתפוס כל אחד לשיחה ארוכה על... בעצם
כמעט כל דבר. הוא מקושר להרבה מאד אנשים, ודרכו אני שם את
הידיים על הדברים היותר אקזוטיים בשוק.
אה, ויש לו זין ענק. כך על פי השמועות מכמה מידידותיי הטובות.

כך, בעודו עומל בחדר העבודה, ביקרתי אצל הבנות, וריעננתי את
המשקאות.
בשלב זה הרדימות של ערב שבת התחלפה בחיות של ליל שישי.
או אז הגיע ד"ר גונזו הפרטי שלי, גומז התימני, בכבודו ובעצמו.
כרגיל, מקרין נינוחות ושופע חיוכים מרגיעים, נכנס לסלון, הציג
עצמו בפני ברלנו שהיה נרגש קלות, ופגש לראשונה את רקפת ולוסי.
גומז הוא מהטיפוסים המסודרים האלה. תמיד הוא נראה טוב, נקי
מגולח ומצוחצח. תמיד יש לו כסף למרות שאף פעם אתה לא יודע
בדיוק מה הוא עושה למחייתו. מעין קומבינטור מפותח, כמו דמות
מסרט של גאי ריצ'י.
נוכח שתי היפות בסלון דירתי הצנועה ונטולת היומרות, מיד נדלקו
אצלו כל מערכות החיישנים והוא היה מוכן לקרב. אפשרתי לו להעביר
מספר דקות בסמול טוק חסר תועלת, לאחר מכן הפניתי אותו אל חדר
העבודה, לשם הצטרף שוב ברלנו, שעדין נראה מעט נסער.
"לפני שנתחיל," פניתי אל גומז, "יש משהו לעשן?"
הוא העביר אלי ג'וינט מתוך קופסת הכסף הנצחית שלו, עם העיטור
בצורת עלה מריחואנה, מנצנץ בשברי אבן חן ירקרקה (ג'ייד?)
המעטרים את שוליו. היו שם עוד כעשרים. תחבתי את הסיגריה האסורה
מאחורי אזני, מוסתרת בסבך השיער.
"גומז ידידי, לעולם לא תכזיב!" הצהרתי בהקלה.
"נו, באמת. חדש לך?" השיב.
"טוב, תראה," המשיך מיד "יש מסיבה הלילה, יום הולדת שלושים,
חוף פרטי על הכנרת, עצים, דשא - תגיד, כמה זמן לא רקדת יחף
במסיבה על הדשא? על אסיד?"
בינתיים, ברלנו, שעדין לא הצליח להרגע, סיים לחלק את החומר.
עשרים סוכריות קטנות עטופות בניר גלגול, עשר לגומז, עשר אלי.
את השאריות שפכנו לקנקן התפוזים. לפני שחזרנו אל הבנות בסלון,
שכבר סיימו לברור, והחלו מפוררות סיגריה אל התערובת, בדקנו את
מצבת הנכסים המשותפים:
מלבד קופסת הכסף היתה צנצנת זכוכית קטנה כהה, בעלת מכסה מתברג
שחור עם מעין זרוע דקה וכמו כפית בקצה. חומר אבקתי מילא את
הצנצנת עד חציה. לא ניתן היה להבחין בצבעו בשל כהות הזכוכית.
"זה הגיע לפני יומיים מקולומביה." גומז הושיט לי את הצנצנת.
לקחתי, פתחתי, הרחתי מעט, שתי שאיפות בכל צד, הנהנתי באישור
לאיכות, והשבתי לו את הצנצנת.
היתה גם חתיכה של חשיש הודי (ג'ארס), כמה ענפים של גראס מסחרי
פשוט, לא זני.
טיפות של ל.ס.ד חלש שהוגשו על שברי קוביות סוכר חום, וכמובן,
הסם המהביל, הטרי שזה אך ארזנו.
בסלון, עם הבנות. הן כבר כמעט סיימו את מלאכתן כאשר קירבתי
לשפתותיה של רקפת את הג'וינט שקיבלתי קודם. ברלנו הצית לה
אותו, והישיבה נמשכה.
הפלייליסט בשלב זה הגיע אל מוסיקת הדאב וקצת הרגאי, אנחנו
שוחחנו, עישנו, שתינו מיץ תפוזים וטעמנו מעט מארסנל הסמים הקטן
שהצטבר בקנטינה.
שעה קלה, וגומז קם על רגליו, זרק שני ענפים על השולחן, ונפרד
לשלום.
"טוב, אני חייב לזוז. יש לי עוד מקומות להיות בהם ואנשים לפנק,
ועוד הכנות לקראת המסיבה. מי בעניין?" שאל. רקפת לא רצתה ללכת,
למרות שהיא בענין של מסיבות ואנשים עם כריזמה שכמותו. בכלל,
נראה לי שנוצרה בינינו כימיה שאי אפשר היה להתכחש לה וכך לא
היה סיכוי אפילו לדמגוגיה המסוממת שלו. לוסי נראתה יותר
מתעניינת בברלנו ומה שלו היה לומר. בלחש, קרוב מאד לאוזנה, יש
לציין.
גומז עזב ואנחנו ישבנו והמשכנו ללהג מיני דברי שטות אודות
שדוני הפח ושאר דמויות דמיוניות מציורים של הונדרטוואסר
ומאטיס, אחת מהן חיה היום בפלורנטין, עובדת בסביח ושוקלת חזרה
בתשובה. נראה היה כי ברלנו ולוסי מתחממים יותר אחד אל השני,
משום שכעת היא ישבה ממש בצמוד אליו, רכונה אל פניו עם אוזנה
ומצחקקת צחוק שובבי. באותו הרגע הבנתי מדוע הוא נראה נרגש משך
השעתיים האחרונות - הוא זה שחילק את החומר. מן הסתם הוא טעם,
והוסיף איזה גירוד באף מבלי לשים לב, באצבעות דביקות מחומר...
כן, בטח. זה מה שקרה...
קרמו, גיסי, הגיע אל המערכה האחרונה במחזה הערב בקנטינה,
והחליף את לוסי וברלנו שפרשו להם, כנראה יצאו לשתות.
הדיבורים נמשכו, אף הצחקוקים, עד סביבות השעה שתים בלילה.
נפרדתי מרקפת לשלום בנשיקה רטובה על השפתיים, ביוזמתה, בפעם
הראשונה מאז שהכרנו.
נהניתי מאד מהערב, בסופו של דבר. התפלאתי שהחזקתי מעמד ער עד
כל כך מאוחר. במבט לאחור אפשר היה לחלק את הערב, באמת,
למערכות. לסמן את העליה וגם את הירידה, את השיא, ואת הנשימה
האחרונה.
מי בכלל צריך לצאת מהבית? ימים טובים שעוברים על הקנטינה,
שהולכת ונעשית פופולרית.
אורחים באים, קרואים, מפתיעים, קרועים, בשעות הערב (בשבתות
מהצהריים).
התאהבתי ברקפת ואני רוצה להציע לה נישואין, לפחות לשנה
הקרובה.

ובכן, קרמו, גיסי, עוד ניסה לשכנע אותי להסתמם ולצאת.
"נו, טיפה ויוצאים..." ניסה להסביר שדודו גיא שם, בחוץ, עם
זוגתו, שהוא גם עבד הרבה והוא עייף. וכך המשיך וניסה, ואני רק
חייכתי קלות מתוך כורסת הנוחות שלי, הראש שוקע עמוק יותר ויותר
אל כרית העור. הספקתי לראותו מנופף בידיו השריריות בנסותו
להסביר איזו סוגיה מורכבת, אך היה זה מאוחר, והשינה קראה לי
מתוך המחשכים החמימים והנעימים של העייפות, עיני נעצמו...

נרדמתי עם מחשבות על הג'חנון של מחר בבוקר.