מסתכלת מהצד על החיים של כולם
ולא רואה בהם כלום ולא רואה בהם עניין
יושבת לי בשקט, פה סתום, עיניי פקוחות
לא צריכה כלל לדבר אבל מילים אצלי צורחות.
וכך שנה ועוד שנה כל הכיתות עוברות
החברים, המשפחה, המורים והמורות
ואצלי כמו בתמונות רגעים חולפים
כמו גלים על פני הים, רגעים שנשכחים.
והנה סוף, נגמר הכל
והאם עלי לשמוח?
הכל נגמר כמו שהתחיל
ולי כבר מזמן נגמר הכוח.
אז לא רוצה ללמוד כי עדיף לי תאטרון
לשיר זה הרבה יותר כייף מלאכול או לישון
ובשביל מה להתווכח אם כולם מטומטמים?
ואולי פשוט צריך לזכור...שהחיים יפים.
את השיר הזה אני שמה בספר מחזור שלי (סיום יב')
הוא נכתב במיוחד בשביל זה
ונותן קצת הרגשה של מי ומה אני. |
