זו התחלה של סיפור, אז לא משנה מה אני רושם כאן, כי בסוף מה
שזוכרים מהסיפור זה את הדבר המוזר שקורה בסוף. אני יכול לכתוב
שישבתי מול המחשב והייתי צמא, אז החלטתי ללכת לקנות שתייה
ובדרך גם לקחתי את שקית הזבל מהחדר שלי כי היא כבר עולה על
גדותיה. מלא טישו יש שם. אני יכול גם להתחיל את הסיפור מכך
שאני צועד לקנות שתיה ומהרהר כמה שאני צמא. אתם מבינים, חשוב
להדגיש שאני צמא בסיפור. אני גם צמא עכשיו, אחרי שחזרתי
מהמכולת, כי השתיה לא קרה. ברגעים אלו ממש השתיה שלי מתקררת
במקרר שבמטבח, ואני יושב כאן ומעביר את הזמן בכתיבה של הסיפור
הזה. זה הולך להיות סיפור ממש טוב, כי יש לי רעיון חזק ומפתיע.
בגלל זה אני לא צריך להתאמץ בפתיחה שלו, כי אני סומך על הסוף
החזק שלו. תפנית מפתיעה שתגרום לכם להגיד "פששש, איזו תפנית
מפתיעה!"

את הפסקה השניה אני אקדיש להליכה לכיוון המכולת. אני צועד לי,
עדיין צמא, זורק את הזבל בדרך וממשיך ללכת. הרחוב די ריק, מלבד
שתי נשים שצועדות מולי. אחת מהם נראית לא רע, יש לה חזה נחמד.
השניה נראית רע, אין לה חזה נחמד. אין לה שום דבר נחמד. כרגע
אני תוהה למה בכלל להזכיר בסיפור המגניב שלי את האשה שנראית
רע. זה רק יפגע בשלמותו של הסיפור. למה לעזאזל אני מרחיב כל כך
בנושא? שניה, אני חושב רגע. הופ חשבתי! זה מה ששווה בסיפורים,
אני יכול לעצור ולחשוב קצת, ואז להמשיך לכתוב, ומי שקורא בכלל
לא יהיה מודע לעצירה שעשיתי. יש לי תשובה, אבל אני מעדיף לא
לגלות לכם. ואני לא מוחק את החרא הזה כי כפי שאמרתי, מה שחשוב
פה זה הסוף, אבל עדיין צריך למלא פסקה.

בפסקה השלישית אני בדרך כלל מתנצל על הפסקה השניה שבה סטיתי
מהנושא, ומבטיח שזה לא יקרה שוב. למרות שאני יודע שזה כן יקרה
שוב. בכל אופן, כאשר אני מגיע למכולת אני רואה שהם בדיוק
שוטפים את הרצפה. אני כבר פונה ללכת משם, אך אחד השוטפים אומר
לי "בוא כנס, אל תדאג, רק תזהר לא להחליק."
אני שוקל אם להכנס או לא. מצד אחד רטוב שם ואפשר להחליק. מצד
שני כבר לא נעים לי, אחרי שהשוטף הזמין אותי להכנס באופן אישי.
אז אני נכנס. בזהירות. מאות מוצרים אומרים לי שלום. מלא טישו
יש שם. אני הולך למחלקת השתייה ומעמיס על עצמי כמה בקבוקים.
'מממ בקבוקים!' אני אומר לעצמי. זה הצמא שדופק את המוח. אני
הולך לשלם. בזהירות.

הנה, פה אנחנו מגיעים לקטע המעניין!!!

אני מניח את הבקבוקים ליד הקופה, והבחור מעביר אותם (נו, אתם
יודעים מה קורה בדיוק עם הקוד המגנטי שעל המוצרים וכל זה, אין
לי כוח להתחיל לחשוב על ניסוח). "זה יוצא 24 שקל," אומר הבחור.
אני מוציא מכיסי כמה מטבעות ומושיט לו 25 שקלים. חלק נופלים
ומתגלגלים במורד החרא הזה שלשם מגיעים המוצרים אחרי שמעבירים
אותם בחרא הזה עם הקוד המגנטי. אני בינתיים לוקח שקית, אבל
הבחור אומר לי שהוא יתן לי שקית גדולה יותר, וממשיך לדוג
מטבעות.
לבסוף הוא מוצא את כל הכסף ואז כפי שהבטיח הוא מגיש לי שתי
שקיות גדולות ויפות. אבל הוא לא נותן לי עודף!

בינתיים אני רואה שמחוץ למכולת עומדת אשה צעירה שנראית טוב ויש
לה חזה נחמד, והיא תוהה אם להכנס למכולת שבדיוק שוטפים אותה,
או ללכת לקנות במקום אחר. הבחור מזמין אותה להכנס ולהזהר רק לא
להחליק. היא עושה קצת חושבים, ולבסוף נכנסת. מסתבר שהפנייה
האישית הזאת ללקוחות פוטנציאלים, בתוספת האזהרה לגבי הרצפה
החלקה, מניבה פירות. זה כנראה גורם לאנשים להרגיש שהם במקום
ידידותי. להרגיש שאכפת להם ממך. הנה, הוא אמר לי להזהר לא
להחליק. כדאי לי לקנות שם.

בינתיים כל המחשבות האלה, והבהייה בחזה הנחמד של האשה הזאת
(נשבע לכם שעמדו לה הפטמות), גרמו לי לשכוח מהעודף שהוא עדיין
לא נתן לי. בינינו, מה יותר חשוב, שקל מסכן, או פטמות זקורות?
אני מסיים לארוז את הבקבוקים בשקיות ופונה ללכת, כאשר מגיח
בדיוק איש זקן למכולת. הוא הולך מאוד מהר יחסית לזקנתו. כשאתה
רואה איש זקן אתה מצפה ממנו לקיים את ההסכם שבשתיקה וללכת לאט.
אבל לא! הוא חייב לרוץ. בטח הוא מאוד צמא. בכל זאת, חם היום.
בכל אופן, האיש הזקן נכנס בסערה לתוך המכולת ואז זה קורה. הוא
מחליק על הרצפה הרטובה, ממריא באויר, ומנפנף בידיו לכל כיוון
אפשרי. אחת הידיים שלו פוגעת במין מעמד כזה של עיתונים וכתבי
עת שיש בקדמת החנות, ופשוט מעיפה שני גליונות של פנאי פלוס ישר
אלי. בלי להתרברב אני יכול לומר שיש לי אינסטינקטים מעולים.
אני מספיק להתכופף והעיתונים הקשיחים ממשיכים בתעופתם עד שהם
נעצרים בתוך פניו של הבחור שניסה לגנוב לי שקל. הוא מצידו מביא
זינוק מוזר, ספק מההפתעה ספק מהחבטה, ופוגע עם ידו בקופה, אשר
נפתחת מייד, וזורקת מספר מטבעות באויר. ברגע זה הזקן משמיע
צעקה מוזרה, ואני מפנה אליו את מבטי. הוא שרוע על הרצפה והיד
שלו מקופלת בצורה לא טבעית. משהו פוגע לי בראש וקופץ בחזרה
הישר לכף ידי. זה שקל בודד. אני מודה לקופאי על העודף ויוצא
מהחנות. בזהירות.

אחרי רצף פעולות לא צפויות שכאלה, חייבים לכתוב עוד כמה שורות.
לא משנה מה כותבים בסוף, הרי מה שחשוב כבר התרחש. אלו שורות
שמורידות את הקורא מהמתח שנוצר קודם, ונותנות לו לצאת מהסיפור
עם חיוך, לשבח את הכותב, ולשוב לשגרת יומו.