אתמול ניגשה אלי אחותי ושאלה אם בא לי פופקורן. באותם רגעים
בדיוק חשבתי על העובדה שאין כלום לאכול בבית. לכן אמרתי לה,
"כן! פופקורן!"
היא הוציאה מהארון קופסא, ואני בנתיים פסעתי לעבר החדר שלי, על
מנת לעשן סיגריה. לפתע שמעתי אותה פורצת בצעקות. מייד זינקתי
לעברה, כשם שמצפים מאח גדול וחסון כמוני, וגיליתי אותה נחרדת.
על השולחן היתה קופסת הפופקורן פתוחה למחצה, ובתוכה אצו רצו
מספר מקקים קטנים. הם נראו נרגשים לא פחות מאחותי, והתפרעו על
פנים החבילה. הבחנתי בעשרות נקודות שחורות קטנות על הקרטון.
כנראה זה היה גללים של ג'וקים. או ביצים של ג'וקים. תחשבו איזו
חיה עלובה זאת כאשר לא מבחינים בין גללים שלה לביצים שלה. (או
שפשוט הידיעות שלי במדעי הג'וקים - הן העלובות)
הרגעתי את אחותי בדרך שאותה אני מכיר. פרצתי בשירת שיר הנושא
של הסרט "הדירה של ג'ו" - סרט שבו מתיידד גבר צעיר עם אלפי
הג'וקים שחולקים איתו דירה.
אחותי צחקה. זה לא מנע ממנה לרוץ הרחק מהמטבח כדי לשטוף ידיים,
אך עצרתי אותה בטענה שהג'וקים בנתיים מטפסים על השולחן, וכדאי
לה לשטוף ידיים רק לאחר פינוי כל החרא הזה משולחן האוכל. כנראה
שיש לי כישורים טובים בתור אבא, כי אכן אותה נערה מלאת גועל
(איכס איכס) אכן פינתה את השולחן מחרקים.
לאחר התקרית עדיין חשקנו בפופקורן. חיפשתי חבילה נוספת, אך
חיפושי כשלו. לפתע עלה זכרון עמום במוחי. נזכרתי שפעם, לפני
שנים, לא היינו משתמשים בחבילות קנויות שמיועדות למיקרוגל
בשביל פופקורן. לא. ממש כמו בני ההאמיש, היינו שופכים גרגירי
תירס מתוך איזו שקית שתמיד היתה במקרר לתוך סיר, ומאזינים
לפיצוצים.
פתחתי את המקרר ומצאתי מייד את אותה שקית.
לאחר שהסתכלתי על התאריך האחרון לשיווק שעל גב השקית, הבנתי
שאכן מדובר באותה שקית. א ו ת ה שקית עצמה. היא היתה במקרר כל
אותם שנים שבהם אכלנו פופקורן משוכלל.
אני נתקל בלא-מעט מוצרים שעבר להם התאריך. למעשה זה קורא כמעט
על בסיס יומי. אבל התאריך שעל שקית הפופקורן שבר את כל
השיאים.
ינואר 2001
זה היה התאריך. להזכירכם, אנחנו נמצאים באוגוסט 2005.
בלי לחשוב פעמיים, שפכתי את תכולת השקית לזבל. אבא שלי קלט
בזבוז של אוכל בחיישנים שלו, ומייד הופיע במטבח, כועס עלי שאני
זורק מזון. העלתי בפניו את העניין הפעוט שאותו אוכל כבר לא
מומלץ למאכל מעל 4 שנים. הוא, מנגד, טען כי זה סה"כ גרגירי
תירס, ואפשר לאכול אותם גם אחרי 10 שנים.
"אם התאריך היה 1987 גם היית אוכל?" שאלתי
"בטח," ענה בהחלטיות. מהיכרות שלי איתו אני יכול להעיד שהוא לא
סתם אומר. הוא באמת יאכל את החרא הזה בלי הנד עפעף. הבנאדם עבר
מלחמות. מה זה תירס בשבילו?
"ואם התאריך היה 1964?" הקשיתי עליו.
כעת הוא נראה שוקל בדעתו. לפני שענה הנחתתי מכה נוספת: "ואם
התאריך היה ממלחמת העולם השניה? אם היית מוצא בבויידעם שקית עם
תירס שעליה תלאי צהוב? אם היית הולך למוזאון ומוצא שם תירס
מאובן?"
אבא שלי חייך ואמר: "ראית על זה עובש? זה לא מתקלקל במקרר".
"לא העזתי להסתכל על זה," אמרתי, "ישר לפח! מה זאת אומרת... זה
מינואר 2001, בנאדם! מרכז הסחר העולמי עמד איתן כאשר פג תוקפה
של השקית הזאת".
"באמת אכלנו פופקורן באסון התאומים," אמר.
"כבר אז זה היה פג תוקפו!" קראתי והראתי ידע בהסטוריה,
"התאומים נפלו בספטמבר 2001, והתירס נפל בינואר 2001".
הלכתי משם כמנצח. כעבור חצי דקה חזרתי ואמרתי: "צפיתם באירוע
הטרור הגדול ביותר בעולם ואכלתם פופקורן? תתביישו לכם!"
ואז אכלתי טוסט.