כולם עומדים שם איתי, ואני הכי פחות בולט.

אני לא מושך באפי,
אני לא מנגב את עיני, ודוחה את הבושה של בכי,
אני לא נראה עצוב יתר על המידה, לפחות לא כמוהם.

אני רק עומד שם, לידה, מסתכל ובוהה. חושב לעצמי - זהו. כאן זה
נגמר.

לפני שעה וחצי שמעתי את שמי נקרא מלמטה. הבנתי שהוא הגיע,
המלאך. עזבתי את המשקולות, הסרתי את כפפות ההרמה מידיי וירדתי
למטה. כשהגעתי, הוא כבר עמד לצידה, עם כולם.

הם שואלים אותו את אותן השאלות, ששואלים תמיד. הם שואלים אותן
שוב, רק בניסוח אחר, אולי בכל זאת יש אופציה אחרת. הם שואלים
שוב, ושוב. וכל הזמן הוא נותן להם את אותה התשובה. אני יושב על
הספה ובוהה בתקרה. חושב לעצמי על הזמן שעבר, ולא מצליח לשבור
לעצמי את הלב, ולו רק על מנת שאצליח ליצור דמעה אחת.

הם שם לצידו, ממשיכים בשאלותיהם החוזרות ונשנות ועיניהם
הדומעות. היא, שכובה לה מתחת לשמיכה, מנסה להבין מדוע כולם
מסתכלים עליה ודומעים.

אני מלטף את ראשה, כבר עייף מכל הדיבורים ולא מצליח לחשוב יותר
מחמש דקות קדימה. אני תקוע בהווה. אני יושב לידה וחושב על
העבר. אבל זה לא מצליח לי. לבכות אני בטוח לא אבכה. איך אבכה
אם אני אפילו לא מרגיש.

כשלוש שעות עוברות להן, ונופלת ההחלטה. הוא לתומו קורא לה, בלא
מתכוון, "הפתרון הסופי". כשהוא מבין את טעות לשונו הוא חוזר
בעצמו. אבל זה בסדר, הם סולחים לו. הם מבינים למה הוא התכוון.
היא בטוח לא הבינה, גם אם רצתה.

הם יוצאים מהחדר ומשאירים אותו לבד לידה. אני, שלא מצליח
להרטיב את עיני, לא סר מצידה. מחזיק את ראשה ואת ידה ובוהה
בעיניה. היא מרגישה שמשהו לא בסדר, אבל מה היא כבר מבינה. היא
יודעת שלא אפגע בה, היא סומכת עלי. והוא בשלו. מכין את הציוד.
הוא מוציא מכיס חולצתו בקבוק רפואי עם נוזל, מחט דקה ומיכל
הזרקה.

מבחוץ הם שואלים אותו לפשר החומר, והוא בטבעיותו עונה: חומר
הרדמה מוגבר. אני חושב לעצמי. אנשים לוקחים חומרי הרדמה על מנת
להירדם כי קשה להם, וכאן המקרה הוא כל כך שונה. מצד אחד קשה לי
עם ההחלטה. זה לא נכון. צריך להיאבק! אסור לוותר! זה לא אפשרי!
מה אנחנו ברברים?! חיים במערות?! איך אני מרשה לו לגעת בה
ככה!
ומצד שני, זה הדבר הכי נכון לעשות. והוא עושה את זה.

אני מסתיר את עיניה כדי שלא תראה את המחט חודרת מבעד לעורה
הרגיש, ולבי פועם בחוזקה למראית הדם הניגר מפתחה החיצוני של
המחט. למיכל ההזרקה הוא מוזג מעט משנאפס "השינה הסופית" שלו,
ומחבר אותו למחט. אני יכול להפסיק אותו, אני יכול להדוף אותו,
אני יכול להציל אותה. אבל אני יושב שם, מסתיר את עיניה ומלטף
את ראשה. הנוזל נכנס אט אט לגופה, ואני רואה את קצב נשימותיה
פוחת. עיניה מתקבעות במקומן. הלב פועם לאט ולאט יותר. הריאות
לא עולות ויורדות יותר. האישונים מקובעים. דחף אוויר לא יוצא
מאפה.

הוא מעביר אצבע על ריסיה, ואין תגובה. אני לא רוצה שהוא יגיד
כלום, והוא מבין זאת. כי אני הבנתי. הבנתי שזהו. זה כבר סופי.
מכסה את עיניה, אני לא סר ממקומי. הם עדיין בחוץ, אבל יודעים
מה קורה. אני כל כך מתקשה להבין שלפני רגע היו פה חיים, ועכשיו
הוא לקח אותם. עוד נשמה נוספה לרשימתו הארוכה. לפני רגע היא
ידעה שאני מגן עליה, ועכשיו .. מה עכשיו?! מישהו מוכן להסביר
לי מה עכשיו???

לפתע, בפעם הראשונה בחיי אני מבין מדוע גזע האדם כל כך רוצה
להאמין בחיים שאחרי המוות. בקיומו של גן-עדן. בקיומו של בורא
עולם. לעזאזל! זה רק סם הרדמה אני אומר לעצמי. היא רק ישנה!
אבל השינה שאמורה להיות כה שלווה, היא שינה כה קרה, וכה יבשה.
היא שינת המוות. פתאום אני מבין מדוע בני אדם כה דבקים
באידיאולוגיה המטומטת הזאת שנקראת "דת". מדוע הם בוחרים
להאמין, ולחשוב שקיים אלוהים, או כמה. ואני אומר לעצמי: עכשיו
היא כבר בעולם אחר, היא לא מתה, היא רק העבירה את נשמתה. ואני
כל כך רוצה לדעת מה היא חושבת עכשיו, ומה היא רואה, ומה היא
מרגישה, והאם כאב לה, והאם היא הרגישה שהיא עוברת בין העולמות,
והאם... האם אלוהים אי פעם יסלח לי שנתתי את ידי למלאך המוות.
האם אלוהים יבין שעשיתי זאת כי היא סבלה, וכי כמו שהמלאך אמר:
"אין טעם להמשיך".
אבא תמיד לימד אותי: על טעם וריח אין להתווכח. ואני לא
התווכחתי. אני שתקתי, וכיסיתי את עיניה.

סוחב אותה לכיוון החורשה, מנסה לא לטלטל. המראה של חוסר תזוזה
ואי תנועת השרירים אוכל אותי מבפנים. קודם, הוא הציע שאני אקח
אותה בשקית. לעולם לא. לעולם לא אעטוף מישהו כה יקר לי בשקית.
לעולם לא אבזה מישהו ואשים את גופתו בשקית, יהיה מי שיהיה.
עטופה בשמיכה אני לוקח אותה איתי. מניח אותה על האדמה הקרה
וספוגת המים של גשם אחר צהריים. המראה של גופות עטופות בשקיות
זק"א שחורות לאחר פיגוע מטריף אותי.

עם מעדר, אני מנסה לחפור בור, ולא מצליח. האדמה סלעית מדי. אני
מוצא מקום בו החל לצמוח עץ. אני מוציא אותו מן האדמה בזהירות
ומתחיל לחפור היכן שהוא צמח. האדמה סלעית גם כאן, אבל אני
ממשיך בכל זאת. עובר שכבה אחר שכבה של סלעים ובוץ. עכבישים,
שלשולים ושאר חרקים מפלסים את דרכם דרך הבור שאני פוער באדמה.
אני מבקש מבורא עולם שיעשה את מלאכתי קשה ככל שאפשר, שלעולם לא
אסיים את החפירה. אבל הוא כנראה, עסוק בדברים ברומו של עולם.

אני מרים את גופתה חסרת החיים ומניח אותה באדמה. ראשה כה שלו.
אני עוטף את כולה בשמיכה ומסתכל עליה. אני לא מצליח להבין, איך
אפשר לקבור מישהו. זה לא צודק, זה לא בסדר, זה לא צריך להיות
ככה. היא מוטלת שם, ואני אוכל את עצמי. הם גם שם, איתי,
מאחורי. בוכים להם בצללי הלילה. קול הבכי שלהם אוכל לי את הלב.
אני מפזר מעליה אבנים, ואני רוצה כל כך לא להיות שם. אני משתיק
את מכאובי ומכסה אותה בבוץ. בכי? עיני יבשות יותר ממדבריות ערב
הסעודית.
לאט לאט, פניה נעלמים, וקול הבכי שלהם עושה את שלו.
לאט לאט, פני מחווירים, ואני מתמוגג. איפה כל הכאב שבלאבד
מישהו יקר? איפה הדמעות של עיני?

אני שותל את העץ שהוצאתי, מעל קברה. מסמן אותו באבנים ומחבק
אותם. מרגיש כאילו חרב כל עולמם. אנו חוזרים ומשאירים אותה שם,
מתחת ל-20 ס"מ של אפר ואבנים. רחוק מהעין, רחוק מהלב. רחוק
מאיתנו. משאירים אותה שם, שגופה ירקב...

אני מסיר את הבוץ מנעלי, והעבר חוזר. העבר שכה רציתי לבכות
עליו כשהייתי לידה עוד כשהיא נשמה את נשימותיה האחרונות, חזר
אלי עכשיו. כשביום שבת שמשי הצקתי לה, והיא נשכה אותי מתחת
לעין. עד היום יש לי שם צלקת. לא הייתה פעם אחת שלא התגאתי
בצלקת הזאת, ומעולם לא שמרתי לה טינה על כך.
או כשהיא נשכה את השכן בעכוזו, ונשלחה על כך להסגר למשך
שבועיים. יום יום ביקרתי אותה ודאגתי לשלומה.
זוכרים כשהיא רצה חופשי בגינה הציבורית? עוד לא היו פה כל כך
הרבה אנשים ולא פחדנו. וכשהיא לקחה את תפקיד האמא של הגורים,
כשאמם האמיתית נפטרה? וכשהיא שמרה על פיסטו החתול כשכל חתולי
הרחוב רצו לחסלו?

עכשיו, העבר חוזר אלי.

היגון מן העבר, והפחד מן העתיד שורפים אותי מבפנים, אני מתחיל
להבין מה יקר לי ומה חשוב לי, ולא מצליח לדמיין מה יקרה לי
כשזה ייעלם, ואני רק רוצה לישון. והבכי שלהם ממשיך בצללים.
ואני... רק רוצה לישון.

יהי זכרה ברוך...