ואת
לא בטוחה איך לשבור את הדממה
פוסעת בין הריסות העבר,
ואין בך עוד כוחות להיות לבד.
נכנסת אל החדר,
ויש בך זיק תקווה,
ואין שם אף אחד.
אין שם אף אחד.

אולי,
אם אנסה להיות אחרת,
לא פעם את אומרת.
אתלה עצמי במי שיסכים להיות לי משענת.
הוא יאחה את שבריי,
ימלא את לילותיי,
ואולי אז ארגיש שאני לא לבד.
אבל אין אף אחד.

אז את,
פוסעת שוב בבית קר,
הרי הכול בסוף נשאר אותו דבר.
נזכרת בו, וממהרת לשכוח.
היה שם מישהו פעם,
ועכשיו-
קירות שותקים.
ואף אחד שימלא אותם בקול.