טוב שיש למוח מקבע טכני, יעני ראש. שלא נלך ככה ברחוב ונראה
מוחות מהלכים, מחוברים לגוף עם רגליים, חשופים, אפורים.
הכי חשוב שזה יוצר גיוון, ככה כמו עטיפות של סוכריות
צבעוניות,
חלק עם שיער חלק בלי שיער, חלק שחור בלונד וורוד, חלק בלי
שיער
נוצצים בשמש, מבריקים מהזיעה.
תחשבו זה עלול להיות מסוכן. נגיד מישהו נוסע בכביש מהיר, בנתיב
השמאלי ויש לפניו איזה זקן שוסע 60 קמ"ש, אחד קירח מגעיל כזה,
שמזיע גם בערב, הדבר הטבעי זה להבהב לו עם אורות גבוהים, אבל
ההשתקפות בקרחת שלו תסנוור את הנהג, ואז הוא עלול להתנגש, או
להתהפך!
דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם היינו יכולים לראות את המוחות של
כולם, לחדור למחשבות, לראות את כל התהליכים בפנים, את הנוזל
המגעיל ששומר על המוח לח. פשוט מפחיד. יותר מפחיד, זה שאז
היינו רואים גם את הגדלים השונים של המוחות! חלק גדולים, חלק
קטנים.
אז הייתה נוצרת אפליה מוחית! זה מה שחסר בארץ שלנו עוד סיבה
להפליה. תארו לכם עולם עם 'מפלגת המוחות הגדולים', תוכניות
טלויזיה כמו 'מקבילית המוחות', בובות שנראות כמו מוח עם רגליים
וידיים.
ותכ'לס מה האדם אשם שנולד עם מוח קטן, קורה. זה שלא היה לו זין
ללמוד בתיכון, או כסף להגדלה זה כבר עניין אחר, זה כבר
באשמתו.
תארו לכם את העולם הזה, אתם הולכים ברחוב אלנבי, באים להכנס
לאיזה פאב וקולטים איזה סלקטור עצבני עם מוח גדול וחם, שמסתכל
עליכם ומצביעה על השלט לידו "הכניסה לבעלי מוחות
בינוניים-גדולים בלבד(+5 ק"ג)". ומה תעשו, בכל חוקי, כמו
בגרמניה.
אנשים היו שוברים את הראש איך לצייר חייזר, עם מוח, או בלי?
ובאיזה גודל המוח שלו? איזה צבע? תמיד היה נהוג לצייר עם מוח
של 5 וחצי קילו, ומה עכשיו?

הפחד הכי גדול שלי, זה שאני אקום ככה איזה בוקר, אלך להכין קפה
במטבח, כשבדרך אני אעבור מול איזו מראה ואקלוט שאין לי מוח!
זה בכלל לא מצחיק, זה מה שקרה לחבר טוב שלי מהצבא, ראובן, גר
בקריות.
בוקר אחד הוא התלונן על כאבי מוח עזים, אז הפנו אותו לרופא
הצבאי בבסיס. הרופא בדק אותו, ואמר ישר שזה גידול מוח טיפוסי.
ומכיוון שהראש של ראובן יחסית קטן אז אין למוח מקום, ולכן נוצר
לחץ רב ויש כאבים. הרופא רשם לו כדורים וורודים כאלה להקטנת
המוח, אמר 3 פעמים ביום במשך חודש שלם והכל יהיה בסדר. הבעיה
הייתה שיש לכדורים האלו תופעת לוואי של איבוד זיכרון. ראובן
התחיל לקחת את הכדורים כמו שהרופא אמר, עד שהגיע לקטע שלא היה
בטוח כמה כדורים הוא לקח באותו יום, ואז לקח עוד כמה ועוד כמה.
הייתי נפגש איתו בפאבים וראיתי שהוא לוקח איזה כדורים וורודים
מסריחים כאלו, ולא ידעתי מה זה, אז שאלתי 'ראובן מה הקטע עם
הכדורים?'
והוא ענה לי 'אה, לא זוכר, בטח משהו נגד כאב ראש, איזה אקמול
חדש...' (באותו זמן עוד לא ידעתי על הסיפור).
מדי פעם היה שם לב שהמוח שלו קטן יותר ויותר,וברגע שהיה חושב
על זה, מיד היה שוכח וממשיך ביומו הרגיל.
באתי לבקר את ראובן בביתו, אני נכנס לחדרו, מדבר אליו, צוחק
איתו והוא לא מגיב, חשבתי אני יודע מסתלבט עליי, אולי אני לא
מצחיק או משהו עד שהסתכלתי עליו טוב טוב ואני קולט שאין לו
מוח!
'ראובן מה קרה איתך?! איפה המוח שלך?! זה בטח הכלב הרוצח הזה
שלך!'- הוא קנה אותו ליום הולדת של עצמו, רוטווילר שחור עצבני
ורעב.
'הכלב המשוגע אכל את המוח שלך!' 'ראובן איפה המוח שלך
לעזעזאל?!'
אבל כל מה שראובן אמר זה '...חבר כנסת...'.
מאז אותו יום אני לא מצביע, לא קורא עיתונים, לא רואה חדשות.
לך תדע, פתאום תקלוט שהמוח של החבר הכי טוב שלך מוצא למכירה
ב'לוח העיר'!? הכל זה מאפייה, מאפייה אני אומר לכם...
ואם תגיד מילה, יבואו עם מג"ב באמצע הלילה ויחטפו לך ת'מוח, לך
חפש אותו בעזה אחר כך.

רק שתדעו אם זה לא ברור מאליו, רופא צבאי שנותן אקמול כתרופה
לכל כאב, עלול להיות אחד מהם. אז שימו לב אם משהו מוזר באקמול
הזה, הוא זז וכאלה, או שיוצאות ממנו שיערת קטנות כאלה, אתם
יודעים.
אף פעם אל תזלזלו באוייב...

ככה, אני כבר מזמן לא מסתכל לאנשים בכיוון המוח, אני מפחד.
מפחד שאני אזהה אותו, אזהה פתאום את המוח שלי אצל מישהו.

נ.ב
אם יש סיכוי שתשכחו משהו,
אז תרשמו על פתק גדול, ותתלו על הקיר, ככה במקום שרואים.
שלא יקרה לכם מה שקרה לראובן.

רק שלא תשכחו,

יש כל מיני סוגי מוחות
כמו באופנועים,
חלק מהירים
וחלק צריכים תדלוק.