זה הוא תחילתו של ספר שכתבתי, ואני מעוניין לקבל תגובות. מה
הפרשנות שלכם לגבי מה שקורה בתחילה, מה עם הסגנון, האם משך
מספיק כדי לרצות להמשיך לקרוא את השאר, כל דבר!

הוא פקח את עיניו למשמע השעון המעורר הפנימי שלו, שהזכיר לו כי
הזמן להתעורר כבר הגיע. הוא הביט בתקרה הלבנה שנראתה עדיין
מטושטשת, עד שזו התבהרה. הוא העיף מבט אל עבר פינת החדר שם
ניצב צעצוע קריסטל גאה עם מחוגים ארוכים, וחיוך נפרש על שפתיו
בעוד כפות רגליו זזות מצד לצד בהנאה. השעון הפנימי שלו לא אכזב
גם היום, והעיר אותו בדיוק בשעה שתכנן. הוא חשב לעצמו: "עד
שלוש בלב. בשלוש אני קם ויהי מה, כמו אחרי כל שלוש בבוקר. אחת,
שתיים, שלוש..."

מעט לפני שסיים לספור, הוא ניצב על הרצפה ערני. הוא החל בשגרת
הבוקר המייגעת והמרעננת כאחת. ראשונה באה מלאכת צחצוח השיניים
באמצעות צעצוע קריסטל מברשתי שרכש זה לא מזמן. בתנועות מדודות
הקדיש לכל חלק בפיו זמן הברשה, דקה לשמאל למעלה, דקה לאמצע
למעלה, דקה לימין למעלה, דקה לימין למטה, דקה לאמצע למטה ודקה
לשמאל למטה, בדיוק עם כיוון מחוגי השעון, כך סגר מעגל בפיו.
הוא מילא אותו מים למשך כמה רגעים, ושטף את המשחה החוצה היישר
אל תוך הכיור הנוצץ באופן שלא היה מבייש צעצוע קריסטל חדיש.
שנייה באה מלאכת התעמלות הבוקר היומית: אימון צד ימין ואימון
צד שמאל. הוא אימן כל צד בנפרד כל יום, כמעט אף פעם לא ביחד.
הוא קפץ עשרים קפיצות על רגל ימין, עשרים קפיצות על רגל שמאל.
למרות שלכל צופה מן הצד הקפיצות נראות זהות פרט לעובדת היותן
תמונת מראה אחת של השנייה, התחושה בזמן ההתעמלות שלו הייתה
שונה לחלוטין. לכל צד היו דרישות קפיצה משלו. שלישית פנה אל
צעצוע הקריסטל המתוחכם שלו, לבדוק אם קורה אתו משהו חדש.
בדיכומוטיה, המקום בו גר, כולם היו גאים בצעצועי הקריסטל הרבים
שהיו פזורים בכל פינות הבית. הם באו בגדלים שונים, צבעים
שונים, ולכל אחד הייתה מטרה אחרת, המשרתת את מטרת העל: להפוך
את חייהם של הדיכומוטים לקלים ויעילים יותר. צעצועי הקריסטל
החליפו את צעצועי העץ אשר פעם היו נוהגים להשתמש בהם
בדיכומוטיה. צעצועי העץ, או העצעצועים כפי שנהגו לקרוא להם
בדיכומוטיה ביום יום, היו נמצאים עדיין בשימוש פה ושם, אך בגלל
שהיו כל כך כבדים וכל כך מסורבלים, רוב הדיכומוטים העדיפו
להשתמש בצעצועי הקריסטל החדישים יותר. צעצועי הקריסטל, בניגוד
לצעצועי העץ, חלקו את תכונת הנצנוץ. אם הבטת לעבר פינת חדר
חשוכה, והבחנת בנצנוץ זוהר, הרי שכנראה ניצב (או יושב) לו שם
צעצוע קריסטל, מחכה לשרת את בעליו. מטרות צעצועי הקריסטל היו
מגוונות ומושרשות כל כך בחייהם של הדיכומוטים, שהיה קשה להם
לדמיין אותם בלעדיהם. לכל מטלה שתוכלו לחשוב עליה, היה מיועד
צעצוע קריסטל, החל מצעצועי קריסטל שסייעו לדיכומוטים לתקשר אחד
בין השני כאשר היו רחוקים זה מזה, וכלה בצעצועי קריסטל אשר
ניקו את חלונות ביתם של הדיכומוטים מבלי שאלה יצטרכו לנקוף
אצבע. הוא דווקא חיבב למדי את צעצועי הקריסטל הרבים, ובייחוד
את שלו, שהיה צעצוע קריסטל מהמשוכללים ביותר, ויכל לבצע מטלות
רבות שהוצגו על מסך בוהק ונוצץ מולו. הוא היה נוהג להשתמש שעות
על גבי שעות בצעצוע הקריסטל שלו, ולתת פורקן לשעמום בדמות
שורות ארוכות של אותיות ומספרים שהפיקו כל מיני דברים שונים
ומשונים על המסך.

ובאמת, כדאי שנחזור אליו. הוא סיים את מעשיו על צעצוע הקריסטל
שלו. הוא ניגש לפינת החדר, שם מונחת הייתה על השולחן הזמנה
שעליה התנוסס כיתוב ירקרק בוהק: "הזמנה להתאמת תפקיד להגנה על
דיכומוטיה".  אתם בודאי תוהים ממי ומדוע דיכומוטיה צריכה להגן
על עצמה, ומדוע הוא זה שצריך להשתתף בהגנה שכזו, אבל אל זאת
נחזור עוד מעט. הוא פתח את ההזמנה המהודרת, וקרא בחופזה את
פנימה. לאחר שסיים למלמל את הכתוב, שבעיקרו כלל הוראות הגעה
למקום התאמת התפקיד, הוא החליק את ההזמנה לתוך כיסו, נפרד מבני
משפחתו וצעד החוצה. כאשר הגיע אל המגלשה, ניתר עם שתי רגליו
היישר לתוכה, וישבנו נחת בצורה מושלמת עליה. בדרך נופף לשלום
לשכנו מוני שבדיוק התכונן לעזוב את ביתו גם כן.
מוני נופף לו בחזרה בידיו הקצרצרות הדיכומוטיות וצעק לעברו:
"בוקר טוב, טילן! דיברו איתי ממשרד ה..." כשקולו נחלש במהירות
בגלל הזריזות בה גלש טילן במורד המגלשה.

לצערו של טילן, הוא לא הספיק לשמוע את סוף דבריו של מוני.
המגלשה לא הייתה נוחה לנהל שיחה בזמן הגלישה בה. גם לה, אם כי
הייתה שונה לגמרי מצעצוע קריסטל בדרך פעולתה, הייתה מטרה אחת
בלבד בדומה לרוב הצעצועים: להביא דיכומוטים מקומות שונות
בבניין שבו טילן גר אל הקרקע, על מנת שיוכלו להתחיל ביומם
הפורה. הוא תמיד התפעל ממראה המגלשה הלופפת את כל הבניין, כעין
נחש זכוכית בוהק המטפס אל גגו. הדיכומוטים אהבו להקפיד
שהמגלשות שלהן יהיו נקיות, והמראה ברחובות דיכומוטיה היה ממש
מרשים: מכל עבר יכלתם להבחין במגלשות שקופות אשר בתוכן בועות
מרהיבות בכל צבעי הקשת שהשוו לרחובות מראה רגוע ושקט, אשר היה
מושלם לולא אותם בורות הנפערים מדי פעם באדמה, אליהם נגיע גם
כן. המגלשות היו גם נקיות מבפנים, אבל אין להתפלא על כך כלל
וכלל, שהרי כל בוקר דיכומוטים רבים נהגו לנגב אותן עם בגדיהם
המכובסים למשעי בזמן שהחליקו במורדן, בין אם רצו בכך ובין אם
לאו.
"נו טוב, מוני תמיד יוכל לספר לי אחר-כך מה רצה לומר." הפטיר
טילן לעצמו.

בדיוק כסיים לשקול אפשרות זו בכובד ראש, שתי כפות רגליו נחתו
על הקרקע. טילן קם מהמגלשה והחל לפסוע פסיעות מדודות לכיוון
תחנת הבוסבוס שצוינה על ההזמנה, "תחנת קו השונירים". היה זה
יום קיצי חמים ונעים, שהרי הקיץ זה רק התחיל וצפוי היה כי מזג
אוויר נעים זה ימשך בחודשים הקרובים בדיכומוטיה. בזמן הליכתו
הקפיד כרגיל להביט ימין ושמאל לכיוון הבורות המסוכנים באדמה,
אשר דרכם לעיתים היו מבצבצים ויוצאים להתהלך על אדמת דיכומוטיה
אנשי הפלסטלינה. אנשי הפלסטלינה הדאיגו את הדיכומוטים מאז
שדיכומוטיה קמה, ולא היה כמעט אפילו דיכומוט אחד אשר חיבב
אותם. אך אין זה פלא, כי מעט מאוד היה ידוע עליהם גם כן. כל
שידוע עליהם הוא שהם קורצו מחומר אחר, שלא כמו הדיכומוטים
האלסטיים. הם היו מסוגלים להתחזות לכל דיכומוט שהוא, למרות
שנגיעה קלה בהם הייתה בוודאי משאירה שקע שהסגירה את עובדת
היותם אנשי פלסטלינה. כמעט מאז שדיכומוטיה קיימת, הדיכומוטים
מסוכסכים עימם. אנשי הפלסטלינה דרשו לעלות למעלה לאדמת
דיכומוטיה ולהישאר שם, כך אמרו השמועות ברחבי דיכומוטיה. אך
נראה כי זה עניין פחות את הדיכומוטים המפוחדים. מה שעניין אותם
יותר היא דרכם של אנשי הפלסטלינה לנסות להשיג את מבוקשם: מפעם
לפעם היה מצליח להתגנב איש פלסטלינה כשהוא מוסווה לדיכומוט אל
אחת מערי דיכומוטיה, לפסוע לו באין מפריע למקום צפוף
בדיכומוטים, ופשוט להתפוצץ מבפנים לרבבות חלקיקים גמישים קטנים
המפיצים ריח רע ומלכלכים את הבגדים היפים והנקיים של
הדיכומוטים. כל תחנות החדשות היו משדרות היישר אל צעצועי
הקריסטל המתאימים את האירוע בכל פעם שזה היה קורה. אלפי
דיכומוטים היו יוצאים לרחובות בקריאות מרוגזות, מפוחדות
ונרגשות כאחד, והיו מכבסים את הבגדים המלוכלכים בפומבי לאות
הזדהות עם הנפגעים בפעולות אנשי הפלסטלינה. רחובות דיכומוטיה
היו רוחשים מקולות השפשוף של בגדים בסבון, ומההמולה הרבה של
האנשים אשר לכל אחד מהם הייתה הצעה אחרת לפתרון בעיית אנשי
הפלסטלינה, הצעה שניסה לשכנע בה אחרים בקולי קולות. חלקם היו
מציעים לתת לאנשי הפלסטלינה את מבוקשם לעלות אל האדמה, אך
החומר שמהם הם קורצו לא מצא חן בעיני דיכומוטים אחרים שסברו כי
מקומם הוא מתחת לפני האדמה כפי שהיה מאז ומתמיד. חלק אחר דרש
לרדת אל תחת לפני האדמה, ולנסות לשאת ולתת עם אנשי הפלסטלינה,
להסביר להם כי זו לא הדרך להזיק לבגדיהם של הדיכומוטים ולאוויר
הצח שהם נושמים. היו ביניהם שהציעו לנסות ולמצוא חלקת אדמה
אחרת לאנשי הפלסטלינה מעל פני האדמה שם יוכלו לגור בשקט
ובשלווה. מיעוט קטן וקיצוני אף דרש לסתום אחת ולתמיד את הבורות
מהם הם היו יוצאים. על אף העובדה שבורות כאלה היו רבים, ביצוע
משימה שכזו הייתה אפשרית באמצעות הכוח הכלכלי הרב של אנשי
דיכומוטיה. אולם אותו מיעוט לא הצליח לשכנע את דעת הרוב, שכן
רוב הדיכומוטים שיערו כי לאנשי הפלסטלינה, על אף שקורצו מחומר
אחר, דרוש אוויר לנשימה. סתימת הבורות תגרום לכך שהאוויר מתחת
לפני האדמה יתכלה, ואנשי הפלסטלינה ייחנקו. פתרון שכזה לא מצא
חן בעיני אותו הרוב. למצוא אנשי פלסטלינה על מנת לקיים אתם משא
ומתן גם לא היה פשוט. מעט היה ידוע על הצורה הטבעית של אנשי
פלסטלינה. פה ושם הצליחו צלמים נועזים לחזור אל מתחת לפני
האדמה לזמן מועט ולצלם איש פלסטלינה לא מוסווה כשהוא מתגנב
החוצה אל פני האדמה. התמונות החשוכות שהצלמים הנועזים הצליחו
להשיג הציגו בדרך כלל דמויות הדומות בקווי המתאר לדיכומוטים,
אולם צבע גופם היה אחיד, אפרפר כהה, אשר היה ברור לגמרי כי הוא
לא רק תוצאה לקיחת התמונה במקום חשוך.

בכל פעם שהיה אירוע לכלוך בגדים שכזה, טילן היה נוהג לקפץ על
רגל שמאל ולתהות מדוע אנשי הפלסטלינה אינם עולים כולם ביחד
מחופשים לדיכומוטים ונשארים כך לתמיד. אולם מספר קפיצות על רגל
ימין החזירו אותו לקרקע המציאות. הרי ייתכן כי אנשי הפלסטלינה
יודעים רק להסוות את עצמם למראית עין כדיכומוטים, ובוודאי לא
יוכלו לתקשר עם הדיכומוטים ולנהל חיים עצמאיים בלי שאלה יחשדו.
הרי מאחר וקורצו מחומר אחר, כל נגיעה בהם תשאיר שקע שיסגיר
אותם מיד. דיכומוטיה הייתה מדינה מסודרת, ומייסדיה רצו כי
דורותיה הבאים של דיכומוטיה ימנו רק דיכומוטים שנולדו בה. אם
היה מתגלה דיכומוט אשר למעשה אינו דיכומוט, אלא בא ממקום אחר
כמו מתחת לפני האדמה, מיד היה מוחזר לשם. ייתכן גם כי הסיבה
היא אי רצונם של אנשי הפלסטלינה להעמיד פנים כי הם אינם אנשי
פלסטלינה. אולי הם מעדיפים לחיות כפי שהם, כאנשי פלסטלינה.

הידע על דרכיהם של אנשי הפלסטלינה וכוונותיהם היה כל כך דל עד
שכבר בתקופת ממשלת דיכומוטיה הראשונה, הוחלט להקים משרדים
שונים ומשונים להגנה על הדיכומוטים מפני אנשי הפלסטלינה. באותה
תקופה הממשלה לא ידעה האם כוונתם של אנשי הפלסטלינה היא להסלים
את המאבק בדיכומוטים בדרכים אחרות, פרט ללכלוך בגדים. לכן
המשרדים תפקידם היה להגן על דיכומוטיה גם במקרה בו יסלים המאבק
באנשי הפלסטלינה. המשרדים דאגו לבטחונם של הדיכומוטים באוויר,
בים וביבשה. אחד מתפקידיו של משרד היבשה למשל היה לדאוג לשדות
כוח מסביב לבורות אשר היו מאפשרים חדירת אוויר אל תוך הבורות,
אך לא מאפשרים יציאה של עצמים גדולים יותר כמו אנשי פלסטלינה.
שדות הכוח האלו היו מופעלים על ידי צעצועי קריסטל חדישים ביותר
אשר נבנו על-ידי טובים בנאי הצעצועים בדיכומוטיה, הצעצענים. אך
גם חכמתם הרבה של הצעצענים לא תמיד הספיקה על מנת לעצור את
אנשי הפלסטלינה מלבצע את זממם, ולעיתים לא כל כך רחוקות היה
מצליח להסתנן מעלה איש פלסטלינה בכל זאת. משרד נוסף היה, מיוחד
מבין כל השאר, אפוף מסתורין שהידע מה היא מטרתו הכללית היה
נחלת הכלל: לאסוף אוצרות מאנשי הפלסטלינה ולעבד אותם. אתם
בודאי תוהים מה לסכסוך בין אנשי הפלסטלינה והדיכומוטים
ולאוצרות - הקשר אכן לא ברור למי שמעולם לא התגורר בדיכומוטיה,
ומיד נסביר זאת. אנשי הפלסטלינה היו משאירים לעיתים קרובות
אחריהם אוצרות כאשר היו עולים אל פני האדמה, בין אם כדי לנשום
אוויר צח או לאחר התפוצצות פנימית מלכלכת ומצחינה. לעיתים היו
אפילו שולפים אנשי פלסטלינה בכוח אל פני האדמה ואז היו לוכדים
אותם ולוקחים מהם אוצרות. דרך הלכידה הייתה פשוטה - פירות
רקובים היו מושלכים אל תוך כמה בורות אחרי ששדות הכוח היו
מופסקים, ואז היו ממתינים עד שאנשי פלסטלינה שנמצאים באיזור לא
יוכלו לסבול את הצחנה ויעלו מעלה על מנת להתאוורר. לאחר שהיו
לוכדים את אנשי הפלסטלינה, כך השמועות אמרו, היו מציבים אותם
על קרוסלה שנעה במהירות, ובעוד הם מטלטלים כך בסיבובים היו
עפים להם אוצרות מלוטשים ולא מלוטשים מהכיסים היישר אל ידיהם
של דיכומוטים תאבי אוצרות. האוצרות הללו היו עשויים מפחמן
טהור, ובתור שכאלה באו בצורות, צבעים, וגדלים שונים. לעיתים
רחוקות היו אלה אף אוצרות טהורים במצבם המועיל ביותר, בוהקים
ומלוטשים כמו יהלומים. אולם בדרך-כלל האוצרות היו פיסות פחמן
שחורות ולא מלוטשות, שהיה צריך לעבד אותן היטב לפני שניתן
לעשות בהן שימוש כלשהו, ותוך כדי כך לאבד חלק גדול מהאוצר. אתם
בוודאי עדיין תוהים מה בין הגנה לדיכומוטיה לבין ליטוש אוצרות,
שהרי למרות חיבתם הרבה של דיכומוטים לדברים נוצצים, בוודאי שלא
היו מבזבזים את זמנם לריק סתם כך על ליטוש אוצרות, לולא היה זה
עוזר להם להגנה על דיכומוטיה. אף אחד פרט לעובדים במשרד
האוצרות ידע בדיוק מה עושים איתם. השמועות (ושמועות הן דבר
נפוץ בדיכומוטיה) שרחשו בדיכומוטיה היו כי צעצענים בנו צעצוע
מיוחד אשר היה מרסק את האוצר המלוטש לאבק דקיק שהיה מתעופף
באוויר ונוחת על לוח שחור. הוא לא היה נוחת כך סתם - וזה מה
שהיה מיוחד באוצרות של אנשי פלסטלינה לעומת סתם פיסות פחם
רגילות - הוא היה נוחת בצורה של משפט או מילה הנותנים רמז נוסף
על כוונותיהן המיידיות והרחוקות יותר של אנשי הפלסטלינה לגבי
המאבק בדיכומוטיה, והרי מידע שכזה - ערכו לא יסולא בפז. לא
תמיד היו מניחים חתיכת אוצר ככה לבדה לאחר עיבוד. למשרד
האוצרות היה גם אגף היתוך, שהיה דואג להתיך אוצרות דומים אחד
לשני לאוצר אחד גדול יותר. אוצר גדול יותר פירושו היה מידע
מדויק ואמין יותר, אך המלאכה למצוא אוצרות מתאימים להיתוך
יחדיו לא הייתה פשוטה. טילן אהב לדמיין לעצמו את הצעצוע שבודאי
היה מורכב ביותר. הוא דמיין אלפי גלגלי שיניים שוכבים זה לצד
זה, משולבים אחד בשני, מסתובבים להם לאיטם בעוד האוצרות נכנסים
אחד אחרי השני אל תוך הצעצוע ונטחנים באיטיות לאבקה דקה. טילן
היה נזכר מדי פעם כיצד בעבר מצא הוא בעצמו אוצר אשר היה מונח
על רצפת הרחוב מבלי שאף אחד יבחין בו. טילן אסף אותו לכיסו,
ובביתו ניסה לטחון את האוצר לאבקה דקה בתקווה לגלות מה עומד
מאחוריו, אך ניסיונותיו היו לריק. האוצר היה כה קשה ומפוחם.
טילן לא הצליח לגרד אפילו גרגיר אחד ממנו, והדבר אכזב אותו
ביותר.

אך למרות הרצינות הרבה שניסה משרד האוצרות להקרין, האנשים
שעבדו בו הפגינו חוש הומור מפעם לפעם. טילן חייך כאשר קרא את
הכותרת שקרא באחד הימים בעיתון של דיכומוטיה: "משרד האוצרות
החליט לפרק את אגף הכזבים". רק דיכומוט עם חוש הומור מפותח
שנמצא במשרד האוצרות יכול לבקש מעיתון דיכומוטיה לפרסם כותרת
כה משעשעת. אגף הכזבים, לאלו מכם שעדיין לא ניחשו, הוא אגף
במשרד האוצרות שהפיץ כזבים בדיכומוטיה, מתחת לאדמה ומעליה. מה
הטעם, אתם בודאי שואלים... הלא מדובר במשרד מכובד, אשר דורש
למצוא אמיתות בלבד, ואמינות היא ערך עליון חד-כיווני אצלו.
מתברר שכזבים הם דבר מורכב ביותר, ועל אף שבטווח הארוך הם תמיד
מוכיחים את עצמם כמזיקים, לעיתים דיכומוטים מתפתים להשתמש בהם
כי הם יעילים בטווח הקצר. האגף עליו אנו מדברים, אגף הכזבים,
מטרתו (ושוב כך אומרות רק השמועות. למעשה קיומו עצמו היה בגדר
שמועה עד אשר התפרסמה הידיעה בעיתון) עוזר בין השאר למנוע
פאניקה אצל דיכומוטים. דיכומוטים רבים גם כך מפוחדים מאנשי
הפלסטלינה, ותקופות ארוכות ברחבי דיכומוטיה היה שפל עצום
במכירת בגדים וייצורם כי הדיכומוטים העדיפו להסתובב עם בגדים
ישנים רוב הזמן, ולהשאיר בגדים חדשים רק לאירועים מיוחדים,
מחשש שיתלכלכו במקרה בגלל איש פלסטלינה שיצליח לבצע את זממו.
כאשר אגף הכזבים קם, הוא יכל לווסת את הפאניקה של הדיכומוטים,
ולהרגיע אותם על מנת שתעשיית הבגדים בדיכומוטיה תתאושש. זו
הייתה רק דוגמה לתפקידו של אגף הכזבים בהשקטת ליבם של
הדיכומוטים הדואגים. כזבים נוספים וויסתו את זעמם של דיכומוטים
אחרים, ודאגו לכך שלא יסתמו בצורה לא מורשית בורות הפזורים
ברחבי דיכומוטיה בסלעים. אלו היו רק כזבים שפוזרו מעל האדמה.
משרד האוצרות היה גם מחדיר אל מתחת לפני האדמה דרך הבורות
צעצועי קריסטל אשר פלטו ללא הפסק ידיעות לגבי הקורה בדיכומוטיה
על מנת להטעות אנשי פלסטלינה הרוצים לעלות לפני השטח. למעשה את
קיום אותם צעצועים ואת השימוש בהם הכחיש פעמים רבות משרד
האוצרות, עד אשר עיתונאי סקרן גילה אותם על-יד מצבור של בורות
בעיר מרכזית בדיכומוטיה, מצבור שהיה ידוע לשמצה בגלל שאנשי
פלסטלינה רבים יצאו ממנו אל עבר העיר הגדולה, שם ביצעו את
זממם. אבל אולי אנו מקדימים מעט את המאוחר. אין ספק שעל משרד
האוצרות היינו צריכים להסביר בשלב זה או אחר, למעשה טילן קיווה
כי יוכל להיחשף למעט מרזיו בזמן שירותו בהגנה על דיכומוטיה, אך
כרגע טילן היה עדיין עסוק בהגעה אל המקום בו צויין על ההזמנה
להתאמת תפקיד להגנה על דיכומוטיה. ההתאמה לתפקיד להגנה על
דיכומוטיה מתבצעת, כך סיפרו כאלה שכבר עברו את ההתאמה והגנו על
דיכומוטיה, באמצעות מכונת חלקיקי הנפש. חוקרי הנפש גילו כי
נפשם של הדיכומוטים מורכבת מחלקיקים קטנים המרצדים סביב גופם.
הם עמלו שנים רבות על ניתוח אותם חלקיקים על מנת שיוכלו לבנות
יחד עם הצעצענים את המכונה הזו, שהייתה מורכבת מצעצועי קריסטל
ומצעצועי עץ גם יחד. מכונת חלקיקי הנפש הייתה סורקת את
הדיכומוטים לאורכם ולרוחבם ומוצאת להם תפקיד מתאים בהגנה על
דיכומוטיה. פרט לצעצענים ולחוקרי הנפש שתכננו את המכונה יחד,
אף דיכומוט לא ידע איך בדיוק מתבצעת ההחלטה. זה היה סוד נוסף,
אם כי לא סוד כמו הסודות של משרד האוצרות - החשש היה כי אם
דיכומוטים מתבגרים ידעו כיצד פועלת מכונת חלקיקי הנפש, שהרי הם
ינסו להתאים את עצמם בצורה מלאכותית לתפקיד שבו חושקת נפשם,
כשלמעשה הם לא מתאימים לו.
הבוסבוס עצר בתחנה המיועדת, וטילן יצא דרך דלתו האחורית. הוא
עמד במרכז הרחוב ומסביבו ראה דיכומוטים ההולכים בכיוונים
שונים. הוא סרק את הסביבה במבט תוהה, מחפש את המקום בו מתבצעות
הבדיקות וההתאמה. לאחר הליכה של כמה מטרים לשלושה כיוונים
שונים, הציץ שוב בהזמנה. הוא לא שם לב לכך קודם, אבל בקצה
העליון השמאלי של ההזמנה היה תצלום של בית עם חץ לידו ומשפט
מסייע: "עלייך להגיע לבית זה". מיד הוא העיף מבט סביבו, מחפש
בית דומה, עד אשר אנחת רווחה נפלטה מפיו וחיוך נפרש על פניו.
בקצהו של הרחוב, מרחק כמה תריסרי מטרים, שכן בית מוקף בעצים
ירוקים אשר לרגליהם היו פרחים לבנים יפהפיים בשיא פריחתם. טילן
החל לצעוד בצעדים מהירים, מרים רגל אחר רגל בתורה, כשהוא מאמין
כי הוא כבר מוכן לבדיקה במכונת חלקיקי הנפש. כל יום בחודש
האחרון (פרט להיום) קפץ קפיצה נוספת על כל רגל בבוקר. טילן
הגיע אל השביל וריח הפרחים המתקתק הגיע לאפו. הוא גרר את רגליו
אל עבר הדלת שבקצה השביל, כשהוא נהנה מהריחות הנעימים. כשהגיע
אל הדלת, סרק אותה בקפדנות. הוא הבחין כי גבוה ממנו נמצא על
הדלת אשנב בעיצוב עתיק ולידו מקוש. מתחת לאשנב היה שלט קטנטן:
"דפוק על המקוש בקפיצות על שתי רגלייך". טילן התפלא מדוע המקוש
הושם כל כך גבוה על הדלת, אך עשה כפי שהתבקש. הוא ניתר מעלה על
שתי רגליו והספיק להקיש חמש נקישות על דלת העץ. מספר דקות
חלפו, אך תשובה לא נשמעה מעברה השני של הדלת. טילן ניתר שוב
גבוה ככל שיכל, והקיש באמצעות המקוש. הפעם הספיק לנקוש רק שלוש
פעמים על הדלת, שכן רגליו עייפו מהקפיצה הקודמת, ולא הצליח
לנתר כה גבוה. שוב המתין טילן מספר דקות, אוסף את נשימתו, אך
תשובה עדיין לא נשמעה מצידה השני של הדלת. טילן ניתר שוב,
והפעם הצליח לנקוש נקישה אחת בלבד. טילן התנשף בכבדות, עייף
מהניתורים, וקיווה כי הפעם ישמעו את נקישתו. בעוד הוא מתנשף,
נשמעו רחשים מצידה השני של הדלת. צעדים הלכו והתקרבו עד שהאשנב
בחלקה העליון של הדלת נפתח, ופנים צעירות דיכומוטיות קפואות
הציצו החוצה. נראה היה כי הדיכומוט ממתין כי טילן יאמר משהו
ראשית. טילן פצח בדבריו: "שמי טילן, באתי להיבדק במכונת חלקיקי
הנפש..."
הדיכומוט השתיק אותו ואמר: "ששש... מספיק שתאמר את שמך. משם
והלאה אני אטפל בעניין."

הדיכומוט סגר את האשנב ונחיתה של משהו רך על הרצפה נשמעה. רעש
של מנעולים כבדים נפתחים נשמע מצידה השני של הדלת, כאילו הייתה
בבית משוריין. הדלת נפתחה לרווחה, ומולו ניצב דיכומוט נמוך
קומה, דומה מאוד לזה שהציץ באשנב. טילן בחן את הכניסה,
וכשהבחין בשרפרף הניצב על יד הכניסה, הבין כי למעשה המדובר הוא
באותו דיכומוט אשר כפי הנראה טיפס על השרפרף על מנת להגיע אל
האשנב. טילן פנה אל הדיכומוט סקרן: "מדוע האשנב נמצא כה גבוה
בדלת?"
"ששש... כמה אתה מדבר!" השקיט אותו הדיכומוט.

טילן השתתק מיד למרות שלא נראה היה לו כי הוא אמר דבר חשוב כל
כך. הוא חשב שפגע ברגשותיו של הדיכומוט, אולי רמז לכך שהוא
נמוך קומה בלי שהתכוון. הדיכומוט סימן פעמיים לטילן לבוא
אחריו, והחל לצעוד לאורך מסדרונות הבית, כשטילן גורר את רגליו
אחריו. הדיכומוט וטילן הלכו מספר דקות, וטילן אשר מבחוץ לא חשב
כי הבית נראה כל כך גדול, התפלא על כך. המסדרונות היו משעממים
למדי, לבנים וחלקים, וטילן התרכז בהתחקות מדויקת אחרי צעדיו של
הדיכומוט שטילן שם לב כי סחב עמו חבילת דפים גדולה. הם ניצבו
בפני דלת עץ קטנה, והדיכומוט לחש לו: "הגענו". הדיכומוט פתח את
הדלת וסימן לטילן להיכנס פנימה. טילן התפעם למראה עיניו. הוא
ניצב בפתחו של אולם ענקי אפלולי. באולם היו ישובים עשרות
דיכומוטים מאחורי שולחנות, ותור של דיכומוטים צעירים השתרך בין
אולמות השולחן. רחש כמעט לא נשמע מפיהם של הדיכומוטים, רק רעש
נקישה של חותמות. כל דיכומוט היה עובר משולחן לשולחן תוך מספר
שניות כשחבילת דפים בחיקו. הדיכומוט התקרב אל טילן, רכן לאוזנו
ולחש לו בתקיפות: "הצטרף לסוף התור." כשהוא דוחף לחיקו את
חבילת הדפים שסחב לאורך הדרך במסדרונות. טילן הצטרף לסוף התור
כפי שהורה לו הדיכומוט. הוא החל לעבור משולחן לשולחן יחד עם
שאר הדיכומוטים. בכל שולחן לקחו ממנו את חבילת הדפים, שאלו
אותו שאלה מוזרה או ביקשו שיעשה משהו, קשקשו משהו על אחד
הדפים, חתמו עליהם, החזירו לו את החבילה והורו לו לעבור לשולחן
הבא. טילן, שלאחר כמה דקות כבר היה עייף מלהראות את ציפורניו,
לנשום נשימות עמוקות, לומר באיזה תאריך נולד ועוד כהנא וכהנא,
שמח כאשר הגיע לשולחן האחרון. מאחורי השולחן האחרון ישב
דיכומוט חמור סבר. הוא לקח את חבילת הדפים מטילן, והחל לרפרף
בזריזות בדפים. נראה היה כי הוא מחפש דף מסוים. לאחר שמצא את
אותו הדף, הוציא אותו אל מחוץ לחבילה, חתם עליו באמצעות חותמת
מהודרת והחזיר את חבילת הדפים לטילן, כשדף זה בראש. הוא פנה אל
טילן בשקט ואמר לו: "גש לפינת האולם. כנס לתא מאחורי הפרגוד,
ופעל לפי ההוראות שתשמע." לאחר שסיים את דבריו הוא הצביע אל
עבר פינת החדר, וסימן לטילן להתקדם לשם. טילן ניגש אל פינת
האולם. אל התא עם הפרגוד השתרך תור קצרצר, ובכל פעם נכנס
דיכומוט צעיר אל התא ויצא מצידו השני אחרי כמה דקות כשעל ראשו
כובע. טילן זיהה את הכובעים אשר על ראשי הדיכומוטים היוצאים.
היו אלה כובעים המיוחדים לכל משרד ומשרד בהגנה על דיכומוטיה.
ביציאה מהתא היו ארבעה תורים, אשר פנו אל דלתות נעולות. בכל
תור הדיכומוטים חבשו כובע זהה. בעוד טילן בוחן את התורים אל
ארבעת הדלתות אשר הלכו והתארכו, הגיע תורו להיכנס אל התא. הוא
צעד בזהירות אל מאחורי הפרגוד שמאחוריו שרר חושך מוחלט. טילן
עמד מספר שניות כשלפתע הבליח אור חזק שהאיר את התא לחלקיק
שנייה, אשר במהלכו הספיק טילן לראות כי התא עמוס בצעצועי
קריסטל וצעצועי עץ. התא המשיך להיות חשוך דקות מספר, כשקולות
נקישה מתכתיים חלושים נשמעים מכל עבר. קול מסביר פנים נשמע
שאמר: "אנא הטל את ערמת דפיך על הרצפה". טילן עשה כפי שהתבקש,
והניח את הדפים על הרצפה. רוח חזקה החל לנשב בתא, ומסביבו
התעופפו כל הדפים אשר שמר בחיקו לאורך ההליכה בין שולחנות
האולם. הרוח שככה אט אט, עד שהפסיקה לגמרי. טילן בעט ברגלו
הימנית באוויר בחוסר סבלנות, מצפה שמשהו יקרה, כשלפתע צץ לפניו
אור חזק, מאחורי זכוכית שקופה כחלחלה. כובע עם פרופלור החל
לרחף מאחורי הזכוכית כלפי מטה, עד שעצר על דלפק קטן. טילן מיד
זיהה את הכובע, ואנחת אכזבה נפלטה מפיו. היה זה כובע של
מעופפים, הפרופלור לא השאיר מקום לספק. צעצוע הקריסטל שהאיר את
מסך הזכוכית כבה, הדלפק הואר באור צהוב ושלושה חיצים כחולים
הוארו לידו, מצביעים על הכובע. אותו קול מסביר פנים שוב פנה
אליו ואמר: "אנא קח את הכובע והתקדם החוצה אל התור המתאים."
טילן נטל את הכובע וחבש אותו, כשהוא מופתע לגלות עד כמה כבד
הוא. אז איתר בעיניו את התור של שאר הדיכומוטים בעלי כובע עם
פרופלור, דומה לזה שקיבל.