ושוב יורד גשם.
קר. העננים בוכים. גם אני. קר לי, אבל זה לא הקור שמפריע לי.
זה רק הכאב. הכאב שמעיק, ששורף, שחותך מבפנים.
ואני חייבת להשתחרר.
והסכין קרובה.
קוראת לי.
אבל לא, אני לא אחתוך. אני רק אמשיך לבכות.
כי העננים ממשיכים לבכות, ואני בוכה אתם. עד מתי זה יהיה ככה?
עד שייגמרו הדמעות. עד שכבר לא יהיה לי אכפת מכלום. אני לא
רוצה לפגוע באנשים שמסביבי, אני לא רוצה לפגוע בעצמי. אני רק
רוצה לאהוב את עצמי. אבל זה כבר אבוד. אין טעם. אז למה לנסות?
כדי להיכשל ולהתאכזב שוב? לא תודה. אני סיימתי.
אבל הדמעות ממשיכות לזלוג.
דמעה, ועוד דמעה, ועוד אחת...
העננים ממשיכים לבכות.
טיפה, ועוד טיפה, ועוד אחת...
זהו, יבשו כולן. הדמעות נעלמו. אני סיימתי עם זה. יש שיגידו
שאני רק משלה את עצמי, אבל אני מעדיפה לא להרגיש כלום. מעדיפה
לא לרצות כלום, כדי לא להיפגע שוב. כי כבר נפגעתי. ואת ההרגשה
הזאת, אני לא רוצה להרגיש יותר. אני מעדיפה לחיות לבד ובעצב,
מאשר להיפגע שוב. אני לא יכולה. זה כואב מדי...
אז זהו. כאן נגמר הסיפור. אני הפסקתי לבכות. נגמרו לי הדמעות.
אבל העננים ימשיכו לבכות.
טיפה, ועוד טיפה, ועוד טיפה...
לעננים הדמעות לא ייגמרו לעולם.
דמעה, ועוד דמעה, ועוד אחת...
השמיים לא יפסיקו לבכות לעולם.
טיפה, ועוד טיפה, ועוד אחת...
והגשם ימשיך להיות קודר ועצוב. ימשיך לטפטף ולהתנפץ על החלון.
לשטוף ולנקות את הרחובות. ימשיך לבכות.
דמעה, ועוד דמעה, ועוד דמעה...
וגם הכאב לא ייעלם. זו רק אשליה. הכאב לא נמס בדמעות. הוא שם.
הוא נשאר. וכך גם הזיכרונות. הכל יישאר שם, יכאב ויציק. אבל
אני - אתעלם. וזהו. אולי זה יעזור. או שלא. אבל זה כבר לא
משנה. הדמעות יבשו. אבל רק כלפי חוץ. הלב ימשיך לבכות.
דמעה, אחר דמעה, אחר דמעה...
כמו העננים. כמו השמיים, שממשיכים לבכות. לבכות דמעות גדולות,
דמעות ברוכות. דמעות של עננים.
דמעה, ועוד דמעה, ועוד דמעה...
יש אנשים שקוראים לדמעות האלה "גשם", ואומרים, שכשהן יורדות,
כולם שמחים.
טיפה, אחר טיפה, אחר טיפה...
כולם, חוץ ממני.
כי לי כואב, ואני לא אשמח יותר לעולם.
והגשם, שיורד, שמטפטף, שמתנפץ אל החלון, הוא בדיוק כמו הדמעות
שלי, שלא מפסיקות לנפץ אשליות.
אשליות של שמחה, אשליות של אושר.
דמעה, ועוד דמעה, ועוד אחת...
הדמעות שלי ימשיכו לחנוק אותי מבפנים. אבל הגשם ימשיך לרדת,
דמעות העננים ימשיכו לזלוג.
טיפה, ועוד טיפה, ועוד טיפה...
דמעה, ועוד דמעה, ועוד אחת...
שוב יורד גשם, ולא הוקל לי בכלל. הבכי ממשיך לחנוק אותי
מבפנים. הכאב ממשיך, האושר נמוג.
ושוב יורד גשם, אבל הפעם זה גשם פנימי. הדמעות של הלב. והדמעות
הופכות לדם.
הדם שלי.
דמעה, ועוד דמעה, ועוד דמעה...
טיפה, ועוד טיפה, ועוד טיפה...
וזה כואב, אבל פחות. רגשות האשם מציפים אותי.
ואני מצטערת... לא התכוונתי.
אבל זה קרה.
אי אפשר לחזור אחורה, אי אפשר לשנות את העבר. אבל אולי העתיד
עוד לא נקבע.
אולי, רק אולי.
ושוב יורד גשם.
הדמעות מתערבבות עם הדם, וזה מלוח ושורף. אבל לי זה לא משנה.
אני כבר מתה מבפנים. הכאב הפיזי לא קשה במיוחד.
אבל הכאב הנפשי כן.
ואני חייבת להפסיק, אבל זה קשה. אבל אולי יש עוד תקווה.
אולי, רק אולי.
אבל זה מספיק בשבילי.
ושוב יורד גשם, שוטף את הדם, שהתערבב עם הדמעות. והפעם - הגשם
מתוק. טיפות המים, דמעות העננים - הן לא מלוחות.
והדם והדמעות שלי - נשטפים.
ופתאום - ניצוץ של תקווה: אולי בכל זאת אפשר לשנות את העתיד,
לקוות שיהיה יותר טוב. ואולי באמת יהיה.
ושוב יורד גשם.
אבל הפעם, המלח נעלם. ואני מרגישה טוב יותר, באמת. והכאב פחת
קצת, אבל הוא עדיין שם.
זו מלחמה תמידית, ואין בה מנצחים או מפסידים - יש רק את מי
שממשיך לחיות, ששורד, ואת מי שמתייאש, ואת מי שמפסיק לחיות,
ואת מי שרע לו.
ויש אותי.
והדרך שלי עדיין לא נקבעה. אבל עכשיו - יש אור בקצה המנהרה.
יש לי הזדמנות שנייה, שאולי תהיה יותר טובה, ואולי לא, אבל אלו
הם החיים.
ושוב יורד גשם.
טיפה, ועוד טיפה, ועוד טיפה...
דמעה, ועוד דמעה, ועוד דמעה...

תם (ולא) נשלם.