את מורשת הקרב הזו לא תמצאו בשום ספר לימוד. קשה לי להאמין
שתמצאו מישהו שיהיה מוכן לגבות את הסיפור הזה. מלחמות מעולם לא
הצטיינו ברציונליות שלהן, וכי איזה הגיון היה בהדחקות הזו לתוך
משאית שעשתה דרכה ממרכז הארץ אל התופת של רמת הגולן במלחמת יום
כיפור. ובכל זאת כמו רבים אחרים, לשמע אזעקת השופר הדרמטית הזו
בצהרי יום כיפור, כיביתי את המוח, נתתי לחיוך קל של מבוכה ופחד
להשתלט עליי ונדחקתי למשאית רעועה בדרך לרמה, עומד להיכנס
לצריח של טרקטור משוריין עם תותח וארבעה אנשים עם אופק חיים לא
ברור בתוכו.

שבוע לאחר מכן כבר הייתי בן אדם שונה. חטיבת השיריון אליה
השתייכתי כבר התפרקה כמעט לחלוטין, מהפלוגה שלי נשארו שלושה
טנקים, הבלאגן ניכר בכל רגע ומקום. היינו מנותקים מקווי
האספקה, הפקודות שקיבלנו היו מבולבלות, הייתי קצין צעיר שמצא
עצמו מפקד על שאריות הפלוגה, המום מקריסת "הקונספציה" כמו כל
קצין אחר בצה"ל של אותו זמן. הפקודה האחרונה שקיבלנו היתה
להחזיק רכס מסויים עד שתגיע התגבורת. הגענו לרכס ולא היה שם
כלום. אפילו הדי ההתפוצצויות נשמעו מעט יותר רחוקים מאשר
במקומות האחרים בהם היינו עד אותו יום. שעות ההפוגה האלו
תורגמו מהר מאוד לשעות שינה. מסתבר שהבן אדם עובד באופן דומה
מאוד לטלפון סלולרי - אחרי שהבטריה ריקה והוא נכבה לבד, אין בן
אדם שלא ינסה בכל זאת להדליק אותו, רק כדי לראות אותו נכבה שוב
כמה שניות לאחר מכן. אחרי שלושה ימים של חוסר שינה, בכל רגע
נתון בו לא עשית משהו - נירדמת.

אחרי 5 שעות של שינה במשמרות, החלטתי להעיר את כולם ולבצע
הערכת מצב. כל צוות בדק כמה מים, אוכל, דלק ותחמושת נותרו לו
והדיווחים שקיבלתי בצעקות לא היו מעודדים, כפי שהיטיב לנסח זאת
1ב שלי -  גם אם נשחרר בלם יד ונדרדר עד לואדי למטה, רוב
הסיכויים שהסולר ייגמר באמצע העלייה של קו הרכס הבא. על לחימה
לא היה מה לדבר - 5 פגזים מפוזרים בין הטנקים, שרשירי מקלע
ספורים שהכנו בשיטת "פרנקשטיין" - מורכבים מכל אותם כדורים
שיכולנו למצוא בין התובה לצריח, בחורים של משאבות האוויר,
בחריצים של הגריל ועוד מקומות שידענו על קיומם רק בגלל מאות
המסדרים שכל אחד מאיתנו, כשיריונר מרובע, העמיד.

החלטתי לבנות על נס, כלומר על הגעת התגבורת שהבטיחו בקשר,
למרות שבשעות האחרונות אין יותר מדי אנשים על התדר שמכירים את
קוד הפלוגה בקשר. למען האמת אין יותר מדי אנשים על התדר.
ובהנחה שתגיע אספקה, והלחימה תימשך, כדאי מאוד שהמקלעים יהיו
נקיים וללא מעצורים, לא יזיק לבדוק את הזחלים וגם איפוסי כוונת
יהיו משהו שלא נצטער עליו כשהיא תהיה מונחת על צלליתו של טנק
סורי. כמו כולם מסביבי, ידעתי שפירוש השקט שמסביבינו הוא
כיתורינו המוחלט ע"י הסורים. הם המשיכו מערבה וההבדל היחיד
בינינו לבין השבויים ששמענו שיש בחזית המצרית הוא שאנחנו
עלולים למות. כנראה זו הסיבה שכשפקדתי על תחילת טיפול בכלים,
מהר מאוד ידי כולם היו עסוקות - גם אני כמו האחרים נהניתי מאוד
לעשות משהו שימנע ממני לחשוב. הציפיה הזו היתה הרבה יותר גרועה
מהלחימה. גם לעובדה שהאנשים כבר סגורים 4 ימים בתוך קופסאות
הפלדה האלו היתה השפעה, וטיפולים שבד"כ שנואים על כולם הפכו
למקום מפלט.
.
לא היה צורך לומר לכולם לחזור לטנקים ולהרכיב את המקלעים.
האינסטינקט החייתי הזה שלא למות בלי כדור בקנה, לא להילקח בשבי
בלי מאבק, הוטבע בנו חזק. לא בטירונות אלא בגן ובמצעדי צה"ל.
אף אחד לא דיבר על זה אז אבל אני מניח שהמקור לאינסטינקט שלא
להילקח בשבי ללא קרב נמצא אי שם בין כבשני אושוויץ למקלחות של
מיידנק.

תוך שתי דקות בערך עמדנו שלושת הכלים מונעים ומוכנים לקרב,
פרוסים יפה אחד מהשני, בעמדות תצפית לא חשופות מדי. עם 5
פגזים, מטווח כזה, ידעתי שאין שום סיכוי להשמיד 3 טנקים.
החלטתי לחכות בעמדות תצפית ולתת להם לגלוש אלינו - אנחנו בכל
מקרה לא נצליח לחצות את המרחק הזה. הוריתי על דימום מנועים.
חיכינו. אני ושני הגורים חשופים, כל אחד בצריח שלו, מוודאים
שהמקלעים טעונים, שמים את התותח כמה שיותר קרוב על המטרות כדי
לחסוך זמן לתותחן ברגע שניחשף. ידעתי שאין סיכוי שלא ראו אותנו
- הם הגיעו מכיוון דרום כך שלפני שהנענו ופרסנו למצב הנוכחי,
הם ראו אותנו נכנסים לטנקים, מתארגנים עליהם, מניעים אותם
ומשפרים לעמדות צפוניות אגב העלאת הרבה מאוד אבק.    

עמדנו דוממים, מחכים למגע שלהם, כאשר לפתע נהמת המנועים
הסובייטים שלהם נשתקה אף היא.
את השקט המעיק הזה הפרו  3 מטוסי קרב. לאף אחד מאיתנו לא היה
מושג איך לזהות את המטוסים, שטסו די גבוה. אחרי 3 דקות של
לופים ובומים על קוליים, כשאחד מהמטוסים העלה עשן שחור והתפוצץ
כמה שניות אחר כך, אני השפלתי מבט, והחלטתי שזה הזמן המתאים
ביותר לנקות את המשקפת שלי (אולי התת מודע שלי חשב שהיא מזוהמת
כי צפתה במחזה נורא), אבל בקשר שני המט"קים צהלו וביקשו את
הטייס הסורי שלהם well done.

הארוע הזה ניער אותי. חשבתי לעצמי אם אולי כדאי באמת לשמוח כי
רצה אצלנו שמועה שלסורים אין מצנחים ולא ראיתי שום מצנח, או
לבכות את הקיבוצניק שמת שם כי שני המטוסים האלו המשיכו מזרחה.
אולי הם המריאו מרמת דוד לכיוון דמשק, נתקלו במיג, ועכשיו
ממשיכים לדמשק, ומצבינו במלחמה יותר טוב ממה שחשבנו, ואולי אלו
שני מטוסים סורים שחזרו מהפצצה בחיפה ובדרך הביתה לפטימה
וליילה שלהם, נקלע לדרכם כפיר אובד, משרידיו האחרונים של חיל
האוויר הישראלי. הניעור שחטפתי לא היה מעצם ההפלה או משמיעת
קול החבטה העמום של גוף המטוס פוגע בקרקע. הניעור, היקיצה,
נבעו מהתהייה הזו - האם להיות שמח או עצוב. מישהו מת עכשיו -
איך זה יכול להיות שמח. חוסר הידיעה מי זה המישהו הזה, באיזה
שפה אמו תקבל את הבשורה, הכריח אותי להסתכל עליו לא כעל סורי
ולא כעל ישראלי אלא כעל בן אדם.

וזו היתה בעיה. כשאתה לוחם שנמצא בשדה קרב, האויב חייב להיות
מושג מעורפל, שם קיבוצי לקבוצה של רובוטים, טנקים ומטוסים
שנולדו כדי להרוג אותך. ברגע שאתה מסתכל על האויב כעל אנשים
כפי שאני הסתכלתי על ראשיהם המבצבצים של 3 מפקדי הטנקים הסורים
שעלו על הרכס ממול, ולא כעל מכונות מלחמה כפי שפקודיי הסתכלו
על צלליות הטנקים הסורים - אתה גמור. וכך מצאתי עצמי בראש
מחלקת טנקים שנושאת שם של פלוגה, חמוש בטנק, שנושא דלק ותחמושת
שיביישו ניידת משטרה, ומפקד שנועד להקרין מוטיבציה והקרבה,
תוהה למה שלא נחיה כולנו בשלום ומה בכלל עשינו להם והם לנו.

לא הבנתי למה הם לא יורים. למה דוממו? אולי הם רק כוח סיור,
משוכנעים שגם אנחנו מייצגים לפחות חטיבה, ולכן קיבלו הוראות
להמתין לכל הדיויזיה שלהם. אולי קיבלו הוראה לחכות למשאית כדי
שמיד בתום הקרב יוכלו להעביר את מי ומה שיישאר מאיתנו למחנה
השבויים הקרוב. אלמלא היה עדר הפרות הזה עובר בין הטנקים שלנו
ויורד למטה למקווה די גדול של מי גשמים, ייתכן והייתי מעלה
בדעתי כי גם להם בדיוק כמו לנו אין דלק, תחמושת מים או מזון.
הפרות נדמו להיות כל כך טיפשות, אחת יותר מהשניה, נכנסות אל
תוך מה שעומד להיות גיא הריגה מבלי להבין שום דבר ממה שמתרחש
מסביבן. מבחינתן, לעבור בינות טנקים חמושים בלוחמים אל תוך שטח
השמדה ולעבור בינות טרקטורים עמוסים ילדים לבושי בגדי חג
שבועות אל תוך בריכת הקיבוץ הינם היינו אך. ואולי באמת היינו
אך הם, חייכתי לעצמי.

אני מודה ומתוודה שמה שקרה לאחר מכן היה תחת שליטה נפשית
מעורערת מאוד. המחשבות, המוות, הרעב, העייפות שאי אפשר לתאר
במילים, עייפות שנובעת לא רק מצורך הגוף לנוח ומצורך המוח
לישון, כי אם מהצורך להיעלם מהמציאות הזו לכמה שיותר זמן.
הטימטום של הפרות, הטימטום שלנו, "כן אתה מכונן על המטרה
הימנית", הרעב, העייפות, "תבדוק טווח שוב פעם", מים ואני מוצא
עצמי מחוץ לטנק, הולך בין הפרות, רגוע לגמרי, ונכנס למים. השקט
שמסביב נותר אותו שקט רק שעכשיו הוא לא מאיים, הוא מלא בקולות
של ציפורים ודבורים וקול ליכוך העשב של הסטייקים המהלכים הללו.
יצאתי מהמים לחסות בצילו של אקליפטוס, הורדתי את הסרבל,
כירבלתי אותו ככרית, התמקמתי על סלע בזלת קר שהיה פעם גוש של
לבה רותחת, ונרדמתי.

קמתי לכל צחוק של ילדים, ואני עדיין שכוב על אותו סלע והשעה
שעת בוקר מוקדמת. מה שנדמה היה לחלום התברר יותר ויותר כמציאות
- בצד הצפוני של מקווה המים שכבו חבריי לפלוגה, שניים מהם ישבו
ליד המים וצחקו. מן העבר השני ראיתי קבוצה זהה בגודלה של
ילדים, כולם ישנים למעט שניים שהתפללו. טמנתי את הראש בסרבל
המסריח שלי וחשבתי מה אני עושה עכשיו - אני הכנסתי אותנו למצב
הזה ואני אחראי לכל מה שיקרה כתוצאה ממנו. באותה מידה בה
פוליטיקאים ואידיאולוגים וגנרלים הכניסו אותנו למצב הזה והם
נושאים באחראיות למלחמה הזו, כך אני אחראי לסיטואציית הקייטנה
ישראליתסורית הזו. קמתי וניגשתי באיטיות למים. אחד הילדים
מהחבורה השניה קם גם הוא וניגש למים, ולפי המבט שעל פניו, מבט
כמוהו ראיתי על פניה של בחורה שאהבתי ששואל "ומה עכשיו", הבנתי
שהוא אחראי לכך שאני עדיין חי. באיטיות הוא הושיט ידו אל תיק
אדידס כחול דהוי והוציא ממנו תיבה שנראתה כמו קלמר מתכת כסוף.
"דוק" הוא צעק פעם ופעמיים והחל לצעוד אל תוך המים לכיוון סלע
שהזדקר במרכז המיקווה. התקדמתי גם אני, מרגיש את כל מבטי
הישראלים בגבי, רואה את הסורים מעירים אחד את השני גם הם.
עמדתי מולו - בחור שנראה קצת מבוגר ממני, זקן של שבוע על פניו,
שפם ערבי גדול וחזה שעיר שלא היה מבייש אלפקה. הכרס שלי היתה
קצת יותר גדולה משלו, הוא היה יותר גבוה, דיברנו שפות שונות
אבל הסירחון - אותו סירחון. הוא פתח את הקלמר המוזר הזה,
ובתוכו, נחו להם עשרות מקלות ציבעוניים כמו שכל הדגלים
צבעוניים, מחודדים כמו שכל הכדורים והפגזים מחודדים, ודקים כמו
שבויים הסובלים מתת תוזנה. דוקים. משחק דוקים יכריע את גורל
הרכס.

לא ידעתי אם לבכות או לצחוק בתום המשחק. מה יותר מטומטם -
לקבוע מי יכבוש את הרכס, ינצח את המלחמה או יקים מדינה על סמך
מיומנות בשליפת מקלות פלסטיק צבעוניים או שמא על סמך מיומנות
בהפעלת כלי נשק שהורגים אנשים. חזרנו איש איש לחבריו, התלבשנו
כולנו בשתיקה והלכנו לכיוון הטנקים. הדרך הארוכה, המייאשת הזו
של 500 המטרים עד לטנקים, היתה הדרך הקשה, הקרה, העצובה
והמציאותית ביותר שעשיתי. 11 החברים שסביבי היו שקטים כולם
מבלי לדעת מי ניצח. זה היה כל כך לא חשוב עכשיו. שני צוותי
הגורים נפנו ימינה ושמאלה לכיוון הטנקים שלהם.קראתי להם לבוא
איתי. אני חושב שכבר אז הם הבינו. הם עמדו כולם ליד הטנק שלי,
עליתי עליו כמנהיג שעולה לנאום על במה, הדלקתי את הקשר,
ודיווחתי על נפילת הרכס בידי הסורים והשמדת 3 הכלים שלי.
דיווחתי שאני בתנועה רגלית מערבה וקבעתי נקודת איסוף. הורדנו
מהטנקים את הנשקים האישיים, מעט ציוד אישי ומים והתרחקנו
מהטנקים. הלכתי בראש הטור, ואינני יודע אם מישהו מחבריי סובב
את ראשו לשמע הדי הפגזים מאחורינו.