"הרגשתי שהגורל שיחק בי. כאילו מישהו שם אותי שם, הציב לי
מצלמה ביד ואפילו כיוון בשבילי את הפוקוס. אני לא יודע
מה....מה היה לי לחפש שם. אין לי מושג מה גרם לי לבוא לשם עם
המצלמה. הגורל שיחק בי...."
"זה המקסימום שאתה יכול לעשות. אני אמור להאמין שזה בכי. על מי
אתה חושב שאתה עובד. הסוכנות שלכם בדרך כלל לא מאכזבת. ומי כתב
את הטקסט הזה לעזאזל? הקונספט נכון אבל הניסוח. מיי גוד."
השחקן המבוייש לא ידע היכן לקבור את עצמו. הוא לא ידע שזו
הסיבה היחידה שנבחר - אישיותו נטולת עמוד השידרה. שפת גופו
היתה כשל הסיגריה הגוועת על השולחן. הוא ניסה לבטל עצמו,
להכניס עצמו אל הטבור ולהיעלם שם כמו חור שחור. אם  רק היה
מרים מבטו היה יכול לראות את זיק הגאונות וחיוך שכולו אומר
"מצאתי" אצל הקירח.
"תראה, הטקסט היה יותר גרוע מהמשחק שלך. דווקא העברת דמות די
אמינה בסך הכל. אני אדאג שיהיה לך טקסט יותר נורמלי אבל התפקיד
שלך. המזכירה שלי כבר תיצור איתך קשר".
הוא היה מתאים. יותר ממתאים. מושלם.
שיחת הטלפון שיצאה ממשרדו של הקירח היתה רוויית חיוכים משני
צידי הקו-
"מצאתי את האיש."
"אני כבר יכול להריח את הסוף. אנחנו באמת עומדים להרים את זה.
הקמפיין הטוב ביותר מעולם!"
"כן, רק חבל שאף אחד לא יידע ממנו ואף אחד לא ילמד את התרגיל
הזה בפקולטה לפירסום."
"אתה יודע בדיוק כמוני כמה זה משנה. שנינו עומדים להיות אנשים
עשירים מאוד...."
"כן, נשארו רק עוד כמה דברים לסגור. אני רוצה עוד לסגור כמה
כתבות, אני רוצה לסגור פרטים אחרונים עם השב"כ ולוודא
שהקליינטים מכירים את הטקסט כמו שצריך, אבל חוץ מזה, עניין של
כמה שעות, העסק סגור."

המצלמה כבר ממזמן עבדה, מצלמת את השחקן הראשי מסתובב בחנייה.
כל ניצב ידע את תפקידו. אישתו של המזמין התלוננה כהרגלה על
תפקידה הקטן בדרמה, ואילו הוא עצמו היה שקוע בלמידת נאומי
הלפני והאחרי.  הכל תיקתק כמו שעון שוויצרי - נאומו נגד
האלימות הלהיב את האנשים ויצר בדיוק את האימג' שהקירח רצה
ליצור. שיר השלום היה הברקה פרסומית  של פעם בחיים - רגע של
צלילות חשיבה הוליד במוחו של מתלמד צעיר במשרד את אחד האייטמים
הכי חזקים בכל הקמפיין. הוא עוד יגיע רחוק. יש בשיר הזה הכל -
המסר של הקמפיין, מימד אישי שהמזמין צריך באופן נואש, וסמל
שימשוך גם עד הבחירות הבאות.
הקירח החליט שהדרך הטובה ביותר לראות את יצירת המופת שלו היא
לא בחדר השליטה מול כל המוניטורים והטלפונים אלא דווקא
בטלויזיה, בדיוק כמו קהל היעד - "תומך הסלון". החיוך שהתפשט על
פניו אחרי נאום המזמין הפך לצחוק מאושר של אדם שחמישה חודשים
מחייו התמצו בערב מושלם אחד, ומה שבלי שום ספק מהווה את קמפיין
חייו. הדרמה היתה כה אמיתית, עדי הראייה היו כה משכנעים, ערב
שלם של רייטינג חסר תקדים בכל מדיה אפשרית, נתן חשיפה
מקסימלית. אין בן אדם שלא יושפע מערב כזה. הכל היה כה מושלם עד
שאיתן הבר, שהיה אמור להגיד "ראש הממשלה, ניצל מניסיון התנקשות
של ימני קיצוני חובש כיפה, ובעוד מספר דקות תתקיים מסיבת
עיתונאים בלובי." חרג מהטקסט באופן  די טוטלי.
"שאול, מי כתב לו את הבולשיט של "ממשלת ישראל מודיעה
בתדהמה..."? יש לך מושג איך זה מסבך את הדברים. יש גבול לכמה
שאפשר למתוח את זה." שאל הקירח את שפופרת הטלפון בפניקה מהולה
בעצבנות. התשובה של האפרכסת הרגיזה עוד יותר.
הוא נשאר ער כל הלילה מסרב להאמין. מחכה שהאידיוט שהחליט למתוח
את זה עד הסוף יסיים את זה כבר, כדי שהעיתונים יספיקו לפרסם את
הסקרים שכבר הוזמנו בגיליון של יום שני. פירסום ביום שלישי
יהיה אסון. בשעות הבוקר הוא כבר התחיל להבין. הקמפיין הגאוני
הזה אבוד. מישהו שתל שם כדורים אמיתיים. רבין כבר לא ינצח
בבחירות.