היא הביאה לי ידיעה גזורה מהעיתון. 'תראה איזה אנשים יש
בעולם'.
נוכל שהתחזה למתווך דירות - טמן פח למשפחות רבות, גזל את רכושן
והותיר אותן חסרות כל.
לקחתי את מוט המתכת ויצאתי לדרכי.

בקרבת התחנה המרכזית, צפיתי באשה מבוגרת צורחת על מאבטחת
אתיופית. "תחזרי לאפריקה", היא אמרה לה, "לא צריכים אתכם
כאן".
ליטפתי את מוט המתכת שבידי.

בעודי באוטובוס, שלושה נערים מגודלים הטרידו את אחת הנוסעות
הצעירות. כשאחד מהנוסעים ניסה לגונן על הצעירה, ניגשו הנערים
אל הנוסע, חטפו את התרמיל שסחב ושפכו את תכולתו אל הכביש
הראשי.
חיזקתי אחיזתי במוט המתכת.

מחלון האוטובוס, ראיתי חבורת ילדים דולקת אחר חתול רחוב.
כשירדתי בתחנה, צרחות החתול נבלעו בצחוק הילדים.
הרמתי את מוט המתכת באוויר.

'אדוני, אפשר לעזור לך?' שאל אותי הנוכל.  
בום.
'מה אתה מתערב?' צרחה האשה המבוגרת.
בום.
'יאללה... לך תזדיין', סיננו הנערים.
בום. בום. בום.
'מה אתה רוצה?' שאל אחד הילדים.
בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום.

'ידיעות מהעיתון', אמרתי לה,

'מלכלכות לי את השרוולים'.