חשבתי שנפטרתי כבר מכל הדמעות.
חשבתי שנפטרתי מהלחיים האדומות.
חשבתי שהתגברתי על הלב השבור.
חשבתי שהמשכתי הלאה, שהכל כבר גמור.
אבל טעיתי,  טעיתי בגדול.
הכל חוזר אלי כאילו היה אתמול.
המילים, המבט, החיוך.
ופתאום הכל הפוך,
המילים הפכו לשתיקה,
המבט כבר לא מופנה אלי,
והחיוך כבר לא בשבילי.
ואתה, אתה כבר לא איתי.
חשבתי שנהיה יחד לעד.
ידעתי שאיפושהו נמעד,
שזה יהרס בשלב מסוים
אבל קיוויתי שזה יהיה עוד הרבה זמן.
והנה זה קרה,
בלי שום אזהרה, ואפילו בלי סיבה.
ניערת אותי מעליך, המשכת בדרכך.
ולא הבטת לאחור,
לראות אם אני מצליחה להתרומם חזרה.
חשבתי שהתגברתי,
שנפטרתי מהעצב.
אבל כנראה שזה עוד כואב,
די הרבה בעצם.