לא דיברנו לפני,
בכלל לא ראיתי אותו,
אבל... בכל זאת התקשרתי ואמרתי לו
"אני בדרך אלייך, ביי."
לא חיכיתי לתשובה, ישר ניתקתי,
אולי פחדתי מהתגובה שלו,
לא חיכיתי כדי להפיג את חששותיי.

הוא שלח לי הודעה כשהבין שאני לא באה
"מתי את באה?"
הרגשתי שנחתתי עליו, שאלתי
"אתה רוצה שאני אבוא?"
השיב לי: "מה את חושבת?"

עליתי אליו, היה מוזר...
תמיד אנחנו יושבים ומדברים שעות.
אבל... הפעם? הפעם זה היה שונה,
היה נדמה לי כאילו הוא לחוץ,
לא יודע מה לעשות עם עצמו.
עד כמה שניסה להסתיר, הוא לא הצליח...
יכולתי להסתכל עליו, לקרוא אותו, כאילו היה שקוף.
הסתכלתי בעיניים שלו, לא הנדתי עפעף, פשוט הסתכלתי בעיניים
שלו.
וראיתי שכואב לו, ראיתי שהוא מתגעגע, שמעתי את הלב שלו צועק,
הרגשתי את פעימותיו...
רציתי לעשות משהו, מטורף,
רציתי לנשק אותו כ"כ, התקרבתי אליו,
אני חושבת שהוא כבר קלט אותי, דפק לי מבט שאמר לי:
"גם אני כ"כ רוצה את זה עכשיו, אבל זה לא הדבר הנכון, שנינו
יודעים את זה, נשתלט על עצמנו".
ואני לא יכולתי יותר, הייתי חייבת להתפרק...
ועכשיו? כבר לא התקרבתי, קפצתי עליו בחיבוק ובפתאומיות...
נישקתי אותו.
עוד לפני שהבנתי מה קרה, התחלתי לבכות...
כי בחיים לא אוכל להיות איתו, בחיים!