הדבר הראשון שהכה בי הוא הניחוח המתוק של עורה. מתוק חריף
משהו. האם זה בושם?
כל גופה מדיף ריח כה נקי. כה רך ונשי. ריח כזה שמלטף את פנים
הנחיריים במעלה הפנים, ומשתקע בקלילות על עמק הניחוח במוח.
מותיר את רישומו ומטביע את הווייתו באופן פיזי ממש. מדגדג את
כל הגוף ומעורר חלציים רדומים של בוקר.
היא רקדה לי. היא רקדה בשבילי. בחדר אפל וקטן נלחמה עם הצפיפות
כדי לרקוד לי על הרצפה הקרה. רקדה והניפה ידיה, ונגעה בעצמה,
וחייכה אליי בעיני חתול מפתות וחשפה שד צחורה וכיסתה שוב, ואני
בולע את רוקי וממתין בסבלנות שתרקוד לי. שתרקוד לעצמה. שתרקוד
לשנינו כמו זריקת ויטמינים שמוצצים מהחיים את הטוב ביותר ובאים
לנו בתמצית של תנועה ומוסיקה. כמו נרות ריחניים עם סימנים
מסתוריים בסינית שמאירים נקודות נקודות את המרובעים השחורים
ומרפרפים על הרשתית במחול של גחליליות נייחות. כמו הריקוד של
שחרזאדה, של מאטה הארי שמסרו מדינות למענו.
היא נעה בחושניות. עושה אהבה עם הצלילים כאילו ואני שם. ואז
פותחת עיניה ומביטה בי במבטים מצומצמים ולשון שנוגעת לא נוגעת
בשפתיים. ואז היא עושה אהבה איתי. ללא כל מגע. במבט. בתחושה.
יד נוגעת בקימור הבטן. אגן מתנועע כשל רקדנית בטן אוריינטאלית
מספרי "אלף לילה ולילה". כאילו וידי עליה. כאילו ואצבעותיה על
גופה הן לשוני. שפתיי.
והיא רוקדת וצילה מצייר לי סרט בשחור לבן על הקיר.
והיא עירומה. אישה. על מיטתי. מפושקת. לא אמיתית. אמיתית.
ואני נושק. טועם. לשוני רוקדת בה כאילו מחקה את ריקודה
שלפני-כן. והיא מחוללת על שפתיי מאונכת כפי שחוללה על הרצפה
הקרה. היא מדברת אליי בלא קול כמעט. ואז זועקת. ואז נושכת
כרית. ושותקת. וזועקת שוב. ומפרפרת על לשוני ונרעדת ופתאום
נוקשות. ואז רעד. שקט. שקט. שקט.  רגישה כל-כך לשנייה.
אל תזוז.
אני לא זז.
רק מנשק. קצת. בעדינות. בחיבה.
כך אני מודה לה על הזכות לאהוב אותה.
ואז היא מודה לי.
אוי איך שהיא מודה לי...