מולה היה עץ. היא זזה מעט כדי לא להתקל בו תוך כדי ריצה. לא
זזה מספיק. נתקעה בעץ, ונפלה אחרוה על הגב התחתון. היא ניערה
את הראש, מנסה לצאת מההלם.
נשמה לרגע נשימה עמוקה, והקשיבה לצרצרים ששכחו שהם אמורים לשיר
רק בלילה, ציפור שנשמעה כאילו היא הולכת לקפוץ ולהתאבד, זוג
חיפושיות מרקדות ומנסות לתקוף אחת את השנייה, ורוח.
"אני אסחף איתך. אטבע במוזיקה שלך, שמשכרת אותי כמו הזיה של
חום גבוה. אני ארחף, אסתחרר בתוך האבק, הלכלוך והעלים שאת
נושאת בתוכך. בבקשה, את מוזמנת, אני שלך..."
היא הקשיבה לעוד רגע, ואז קמה והמשיכה לרוץ, משנה כיוון כל כמה
דקות.
הפעם היא החליקה על אבן,שלא שמה לב אליה. הפעם היא נפלה על
הפנים, ודם הופיע ליד עינה. היא נשכבה על גבה, התגלגלה לכאן
ולכאן, והתנשמה כאילו עוד לא סיימה ריצת מרתון. לפתע דממה,
עצרה להקשיב. עלה נופל אל אחיו פזורים שרועים על האדמה. פרפר
מרפרף ונוסק כלפי המאור הגדול. ורוח.
"קחי אותי. גופי לא שוקל כלום, לא שווה דבר. מחשבותי קלות ולא
נחשבות, נשמתי איננה. קחי אותי ושאי בתוכך את המעט שנותר ממה
שהייתי אמורה להיות, וסחפי את קליפתי אל האבדון המוחלט."
היא נרדמה בפה פתוח. מפיה נזל ריר, כשל כלב חולה כלבת. מסביבה
היה חמים ונעים, העצים מסתירים את החום מפניה, ושקט מחריש
אוזניים מטיל מום באוזניה.
"המאסת בי, יפהפיה? ההחלטת שדי לך לסחוף אותי?השלימי את המלאכה
שאחיותיך רוח השטות, רוח האמנות, רוח היצירה והרוח החולה החלו.
כדי שאהיה משהו מוחלט,לא רק בין לבין. כדי שסוף כל סוף יעזבוני
הצדדים האחרים שבתוך ראשי ויניחו לי לישון לנצח, בלי לשמוע,
לראות או להרגיש דבר. סיימי את מלאכתך, רוח!" |