יום קר ואני יושב בוהה בך כבר שעתיים השיער שלך מתנופף כאילו
כלום כאילו שום דבר לא קורה והעיניים שלך צוחקות הן נעצמות מדי
פעם כמו הכל נכבה פתאום ואת לא חושבת עלי רק עליו רק עליו ושום
דבר לא עוזר אני מנסה להתעלם מנסה לא לראות אבל אי אפשר גם
כשאני עוצם עיניים אני עוד רואה את האור שלך ההילה כמו השמש
חזקה בוערת ולא רוצה לפתוח אותן לא רוצה לראות אותך אתו ואני
לא מסוגל זה כמו תאונה אני חייב להסתכל ומבפנים הכל מתערבל
מתנפץ ונשבר זה לא כעס יותר מן כאב דוקר כמו השקט שאחרי הסערה
כשכבר אין מה לומר רק נשארות הרוחות חזקות זורקות את הזכרונות
ממקום למקום כמו היו כדורי פינג פונג בלי הסברים בלי שאלות רק
לבהות בך ולשתוק.

אני בולע את הרוק ומרים מבט אל השמיים הם נקיים מעננים
מציפורים ממטוסים רגועים ושלווים כאלו כאילו כלום כאילו שום
דבר לא קורה כאילו אני לא נרמס ומתרסק כאן תחתיהם ביום של קרני
שמש בהירות ורוח של קיפאון ושום דבר לא יפה מסביב לא פרפרים
ולא אנשים לא עצים ולא יער אני מנסה להדחיק אבל הרי ברור לי
כל-כך טבעי ומובן למה תבחרי בו הוא לא פוגע הוא לא מכאיב הוא
רק אוהב אותך אבל אני אוהב אותך יותר וזה לא משנה שזמני אתך
כבר נגמר.

אני עוקב במבטים אחרייך אחרי תנועותייך אחרי כל תזוזת יד את
נראית מאושרת זה טוב כי אתי אף פעם לא היית שמחה רק אתו רק אתו
רק הוא גורם לך לצחוק מהלב אני זוכר שהייתי קצת מחייך כשהיית
עצובה כי זה אומר שאכפת לך שאת מרגישה בגללי שאת כואבת בזכותי
וכשהדמעות היו זולגות באיטיות הייתי יכול להרגיש את רסיסי האור
מתפשטים בתוכי כי הנה ההוכחה סמל מוחשי הנה את ואני זה אמיתי
לך כמו לי ולחייך כל אחד יכול לגרום לך אבל דמעות באות ממקום
אחר ממקום עמוק יותר ממקום שאליו הוא לא יכול להגיע ממקום שהוא
רק בשבילי.

אני מסתכל על החיוך שלך ראיתי אותו כל כך הרבה ובעצם אני לא
מכיר בכלל אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני מתעמק בו הנפש שלי
מעוכה ומתמוססת ומגיע לי מגיע לי כל כך ואני מנסה למצוא בחיוך
הזה משהו מזויף משהו עצוב מתגעגע אבל לא זה לא נכון אני משתדל
לקנות את השקרים של עצמי זה לא הולך לא מצליח אני יכול להבחין
בניצוץ של האושר באישונים אין דבר טהור יותר בעולם כולו ואני
יושב נדהם בוהה בך ואני לא מבין לא מבין איך הייתי מסוגל לוותר
עלייך איך הצלחתי להרוג לעצמי את הנפש את הדבר היחיד שיכול
לגרום לי להרגיש.

אני מתעב את השיער שלך הבהיר הארוך את הצחוק הנישא ברוח כמו
צליל פעמונים אני מתעב את האור מסביבך כמו ברכת אלוהים שוכנת
מעלייך כמו מלאך של שלווה אני מתעב את העיניים הגדולות את השקט
שבתוכן את התנועות הרכות שלך ואת הדרך שבה את נוגעת בידו אני
מתעב את שיכול הרגליים הדקות את הריסים הקצרים שלך ואת עור
הפנים העדין אני מתעב את השפתיים החיוורות שלך אני מתעב אותן
מאד ואני אוהב אותך כל כך שאני יכול להרגיש את הכאב זורם בחזרה
פנימה דרך הקרע שנפרץ בי מכוסה שכבות סלוטייפ עבות כאלו חלשות
מתפוררות לי בפנים ואני יודע הרגע הזה שתלוי באוויר כל כך צלול
וברור אני אף פעם אף פעם לא אוהב יותר מעכשיו עד אובדן חושים
עד סוף העולם ואין ספק, את הכי יפה כשאת של מישהו אחר.