כל-כך רע לי עכשיו, הם לא יודעים עד כמה.
כל-כך חרא לי עכשיו, הם גם לעולם לא יבינו למה.
לפעמים נדמה לי שבכלל לא רוצים הם להבין או לדעת,
כאילו שאצלי הכל מושלם, ככה הם חושבים, כדי לא לדעת.
אם הם היו יודעים, הם כבר לא יודעים מי אני.
הם לא יודעים עד כמה השתניתי, אני בעצמי לא יודעת עד כמה.
אם לטובה או לרעה, תלוי איך ומי מסתכל.
עכשיו העבר שלי הוא באמת היסטוריה, כי עכשיו אני חסרת אונים,
ולא אכחיש לפעמים יש רגעים טובים, אבל אפילו חבריי הישנים
בקושי נמצאים.
זהו סוף הדרך, אין לי לאן ללכת, אני כלואה...
חדר אין לי, פרטיות אין לי, פאק, אפילו מיטה אין לי.
עכשיו כל תחושת הלבד רק מתגברת ועולה, פאק, אפילו אהבה כרגע
אין לי.
אמנם מדי פעם אני מדחיקה, ואז נדמה להם שהכל בסדר, כרגיל.
איזו טעות לחשוב ככה, דמעה זולגת ודמעה זלגה.
אין לי פתרון לאותה הבעיה, חושבת לעצמי "הלוואי שלא הייתי
שפויה".
הלוואי שהייתי עכשיו חסרת הכרה, הלוואי שהיה בי אומץ לסיים
הכל.
חתך בוריד או קפיצה מחלון, ככה לפחות לא יהיו לי חיים
נורמלים.
בחיפוש אחר מהות, ללמוד, לעבוד, למצוא אהבה או להסתפק בפשרה,
מה הטעם לכל זה אם עכשיו בהווה אני בודדה?
העתיד לא משנה כל עוד כרגע קשה, הרי בשביל לבנות עתיד,
צריך להתפתח מההווה, פאק הכל, פאק כולם, מצידי שיהיה כאוס
בעולם,
העיקר שיהיה לי לאן ללכת במצבים כאלה, העיקר שלא ארגיש בודדה.
לא אכפת לי איך זה יקרה ובאילו אמצעים, רק שיקרה כבר.
אם זה ימשך כך מי יודע לאן אתדרדר או היכן זה יגמר?