אולי זה בגלל המחלה ואולי זה סתם כי אני משתגעת.
כשיותר מדי טוב לבן אדם זה עולה לו לראש.
אז אולי אני לא אמורה להיות ככה, שמחה כל הזמן. אולי כל הטוב
הזה הוא שקר אחד גדול שלאט לאט מתאדה לו באויר.
קיצוניות. זה מפחיד קצת. כל דבר קטן יכול לגרום לי להיות
מאושרת, כאילו שבחיים שלי לא היה לי כל כך טוב, ורגע אחרי זה
לבכות בגלל איזה משפט שזרקו עליי בהרמת קול.
רגע אחד אני רוצה להיות איתו כל כך ומחכה שהוא יתקשר או יבוא,
ורגע אחרי זה שאני איתו במכונית אני אומרת לו להפסיק ושאני לא
רוצה.
למה? אני לא יודעת. אולי אני בכלל לא רוצה לדעת אולי אני סתם
לא רוצה להסביר.
נמאס לי מהכל. נמאס לי ממנו לא רוצה אותו יותר, נמאס לי מהבית
הזה, נמאס לי מהריבים הדפוקים האלה, נמאס לי מהרופאה ומבדיקות
הדם, נמאס לי מלחשוב כל הזמן אם לקחתי את הכדור הזה או השני
ואיזה מותר עכשיו ואיזה אסור, נמאס לי מהצביעות של הבנות האלה,
נמאס לי מההתפרצויות שיש לי, נמאס לי להוציא את הכל על האנשים
הלא נכונים. נמאס לי מהכל.
איך אפשר לשלוט בזה?
אני רוצה פיתרון אחר מלכעוס על הכל ולברוח לעולם שלי, אני רוצה
לשנות את זה.