כששוב יושבת בחדר עם עוד מכתב של התאבדות בכיס
בוהה באוויר החולף על פני ותוהה מי כתב אותו באמת
ולמה הוא בכלל נכתב.
כשהנייר המקומט מוצא דרכו אל ידי מהכיס אני חושבת
אם באמת יהיה לו שימוש או שגם הוא יעבור למגירה
כמו כל השאר.
כשהמילים מרצדות במוחי אותיות שחולפות מול עיניי
אני מרגישה את החור שנפער בי גדל, מתרחב, מתעמק
ודמעה חמה יוצרת פס של לחות על הלחי שלי.
כששוב יושבת עם עוד מכתב של התאבדות בידי
אני כבר לא חושבת. רק נושמת עמוק
נושפת שואפת נושפת שואפת נושפת שואפת נושפת שואפת נושפת
מחכה לראות מתי זה יפסיק.
3 במרץ 2005 |
