אני לא ארדם,
לא הלילה.
אשכב במיטתי ואעצום עיניי,
אך לא ארדם.

לא אוכל לישון,
ולשוט בחלומות.
הצפייה למחר,
לא נותנת לי לחיות.

מתרגשת ופוחדת,
הפרפרים עפים בכל גופי.
מבטי מופנה לתיקרה הוא משמש לי כמקרן שקופיות,
שהציג וסיכם את חיי בכמה שניות.

אני כבר מוכנה,
הגיע זמני.
השלמתי עם עצמי,
הבנתי מהו מקומי.

נותרו רק כמה שעות,
אך הן לא נגמרות.
ההמתנה מתמשכת,
התהייה גוברת.


כי מחר זה היום,
שבסופו של דבר כל אדם אליו מגיע.
כי מחר זה היום האחרון...

               -שלי-