עצמתי עיניים במקום להסתכל לתוך האמבטיה המתמלאת לאיטה. הדלת
נותרה פתוחה. הלחץ הנמוך העביר לי עשר דקות שנראו כמו נצח עד
שהתיישבתי בתוכה והרגשתי שהייתי צריכה להוסיף עוד קרים. זה
צריך לקרות כשנוח לי, ונעים. הקצף עשה את שלו אבל היה ברור
שהוא לא יסתיר את כל השלולית שתיווצר, גם מאוחר מידי להוסיף
עכשיו. מיקמתי את עצמי לאורכה ולרוחבה תוך אנחה כבדה מהשלווה
שמים חמים עושים לגוף. חלק מהמים גלשו החוצה מהצד וגרמו לי
לעקם גבות כאילו משהו ממש מוזר קרה לי. אולי הערב אני אצליח
לסיים הכל בלי להפחיד את השכנים בצרחות הנוראיות שלי כמו
בכשלונות קודמים, ובלי להתקשר לבוריס גלמן החמוד.
פרסתי את זרועותיי לאורכם של שני מעקים קטנים שנמצאו מתחת
למרפקים ושהותאמו לזרועות של זאטוטות. הזזתי את הטלפון. שוב
נאנחתי, מהשלמה ומשמחה קטנה שהפעם זהו. לא אצטרך לדבר יותר עם
אף אחד או לחפש חנויות מחתרתיות במידה שלי. לא חשבתי על ביטול
פגישות עם משפחה או חברים. הפרידה תהיה ממש קלה וגם נשבעתי, כך
שאין לי הרבה ברירות ולצאת אני לא יכולה. הם לא יאהבו אותי
אחרי הערב וכנראה גם לא יבואו להספיד. המחוג הקטן הצביע תשע
והגדול אחת עשרה. חמש עשרה דקות יספיקו לי בהחלט. בלי בלגאן
אפילו. מהיר בהחלט. בבום. שאני לא ארגיש אפילו טיפת כאב, לא
טיפה!
צפתי על הקרקעית הורודה עם הישבן המצהיב שלי ושרתי בלב את
"Never going to get to france" בכל זאת, אין לי שירים אחרים
בראש שמצלצלים טוב. השמפו נשאר כמעט עשר דקות על השיער השמנוני
שלי ודעתי הייתה שהקצף גם מנקה לבטח את כל הגוף ומחליק אותי
טוב טוב, שלא יכאב אפילו טיפה כשיגיע הרגע. בוריס רק יישמע על
זה מחר, ולא יצלצל לו הטלפון היום, אז יבוא יעזור ונדבר. לא.
גם השכנים לא. לא היום רבותיי.
הסטתי את הזרוע השמאלית מעט שמאלה, לכיוון הסכין ששכבה לה על
השרפרף מתחת לכיור והבטתי בה. חיפשתי את ההשתקפות שלי אבל הקצף
נזל לי מהידיים על הלהב. דובבתי את עצמי והתחלתי לומר לסכין
הדוממת בידי - היום זה בסדר, תנסי. יש לי אומץ והכל. הנה. חמש
דקות. - היא לא ענתה לי, ונותרה מסוכנת כפי שהייתה תמיד. אזרתי
אומץ וחייכתי לעצמי, בלב, שהסכין לא תראה אפילו איזה סיכוי קטן
להסתלבטות כי היום - זה סופי.
העברתי את הסכין ליד ימין ושוב לשמאל ואז בחלוף מחצית שניה
קצרה העפתי אותה, ופגעתי, ישר בין שתי הביצים של הפוסטר המסוקס
שעל דלת האמבטיה - יסלח לי מרקוס - רגשות הצלחה החלו ממלאים את
ליבי ובחלוף מחצית שניה נוספת קמצתי את כפות ידי לאגרופים,
הנפתי אותן תוך צעקת אישה גומרת והרגשתי את גופי מצליח,
לראשונה בחיי, לצאת בעצמו מהאמבטיה, בלי חבלנים ובלי בוריס ואף
להיעמד עירומה כביום היוולדי לעומת פציעתו החמורה של הפוסטר.
לא טעמתי רגעי סיפוק ונצחון מיותרים והובלתי את גופי העצל לעבר
שולחן האוכל. לבשתי את הבגד המשתקף היחידי שעולה עליי, תפסתי
את כרטיס הטיסה והזמנתי מונית.