היא ישבה באוטובוס והסתכלה דרך החלון.
חושבת לעצמה עד כמה שהיא שונאת את הנסיעה הארוכה הזאת, למרות
שבסופה מחכה לה תענוג מתוק.
והאם הוא באמת כה מתוק? או שמא היא עושה אותו לכזה?
היא מוציאה את האוזניות מהתיק ומתחילה לשמוע מוזיקה, מנסה
להתנתק מהעולם ומהנסיעה באוטובוס שהיה כמעט ריק.
העצים, השיחים והפרחים חולפים במהירות, לרגע זה נדמה שהם לא
באמת שם.
והמוזיקה מתחזקת ומשלימה את קצב הנהיגה של הנהג, גם הוא מגביר
את המהירות.
היא לא ידעה את מה שקבע לה הגורל, את גורלה המר שעתיד לבוא.
והמהירות של האוטובוס גוברת, ועכשיו כמעט שהיא לא רואה את
הנוף, רק בטשטוש.
והפחד חדר לעצמותיה, פחד שהיא מעולם לא הרגישה, כאילו ידעה מה
עתיד לבוא, מיד הורידה את האוזניות והוציאה את הטלפון הסלולרי,
מתקשרת לאמא ואומרת שזה סתם כדי להגיד שהיא אוהבת אותה ואחרי
שמנתקת היא מתקשרת אליו, אל התענוג המתוק שלה שמחכה לה בתחנה
הסופית.
אבל לו היא מספרת מה באמת קורה, איך הנהג מגביר את המהירות
ושהיא מפחדת והוא אומר לה לרדת מהאוטובוס, ואז הגיע הבום.
והוא נשאר עומד עם הטלפון, צורח לצד השני, מחפש את תגובתה,
בוכה.
והוא יודע את מה שכולם לא יודעים עדיין - שהיא כבר איננה.