כבר מאז הייתי לכלי מארג הווייתי נגוע כרשת מחוררת המנסה להכיל
את מהות היותי אויר ומים ואש וחומר אין. ואני איתם נוזלת פנימה
והחוצה ופנימה מרחפת ללא עוגן או תכלית. מרצדת בין כאן ועכשיו
ולבין שם ולאין מקום. ואז הייתי אני, ואז היית אתה, וכל האהבה
הזו אופפת את עצמי לכדי אורגזמה מטלטלת וסובבת כחוט רוקם סביבי
תכים תכים של הרפיה מאחה היוצרת וחופנת חומר ומהות. והרוח שם
בוטשת בכלאה לכדי סערות מחנק רוטטות כבצק שטרם נאפה דיו בחום
הרגש האופף את המחסור בניסיון חיים. ועל גל האימה האופף עולה
וגובר לו מלמול חרישי. הריפוי החל. |
