יש אנשים שכל כך חבל לי עליהם,

הם פשוט לא מעריכים את עצמם,

את מה שיש להם.

הכל אצלם שחור,

אפור,

קודר ורציני.

למה שלא תהיה קצת צבעוני?!

תוסיף קצת צבע לחיים,

ולשם שינוי,

אולי גם חיוך אמיתי.

אנשים שהם כמוני במובנים מסויימים,

מרגישים כל כך בודדים

בגלל כמה רגעים.

מרגישים לבד גם כשהם עם "חברים"

שמים את המרכאות האלו כמוני כשאת המילה המוזרה הזו הם אומרים.

אבל אולי הם לא באמת חברים

אלא כאלה עם מרכאות,

אבל זה מה שהצפיות הגבוהות גורמות.

יש אנשים שכל כך חבל לי עליהם,

מרב שאיכפת לי מהם.

יש אנשים שפשוט לא מגיע להם,

כל האנשים,

שמתבאסים מהחיים שלהם.

אבל אני,

אני משכנעת את עצמי לחשוב אופטימי,

רק כדי לא לנחות חזרה לתהום,

לדמעות שזולגות ושורפות.

כי עד כמה שזה טוב לפעמים לבכות,

הכי קשה לבכות לבד,

וכשאתה בוכה בגלל שאין לך למי לבכות

זה קורע אותך מבפנים עד הפיסה אחרונת האחרונות.

אז עכשיו, אפילו אחרי היום הנחמד,

אפילו אחרי חיוכו המיוחד,

אני בוכה,

לבדי,

בוכה,

על אנשים כמוני,

שבוכים בגלל שאין להם למי לבכות.