וואו, הוא צעק, והיא חייכה.
ניגבה את הפה בחצי צחוק חצי מחשבה, חצי לבושה חצי לא.
תמיד הימים כל כך יפים כשהיא אצלו. אף פעם לא ירד גשם, תמיד חם
ונעים, ואף פעם לא רוצים לצאת מהמיטה.
ועכשיו זה אחד מהימים האלה. השמש קורצת לה, רואים את הים
מהחלון, והדבר האחרון שהיא רוצה לעשות זה לקום.
הכי טוב לה ככה.
הוא מדליק את האור. עכשיו תורה לצעוק. מתיישבת לו על הבטן
ומנשקת לו את הצוואר. רוצה להרוויח זמן. מחשבת בראש את הדקות,
ובכל זאת מנסה לשכנע אותו שיש עוד המון זמן ושיפסיק להיות
בלחץ.
הוא דוחף אותה, ומתלבש, והיא דווקא, מתפשטת, מתפנקת, מתיישבת.
יש מקומות בעולם, שהם פשוט מושלמים, גם אם לא ברור למה. אולי
זה הים שרואים מהחלון, אולי זה השקט, ואולי זה הוא.
הוא מסתכל עליה בחיוך לא הגיוני כזה, החיוך שלו, והיא צוחקת,
אז הוא גם צוחק. אז היא שואלת כמו תמיד, "מה כל כך מצחיק
אותך?", ומושכת אותו בחזרה אל המיטה. הוא מנשק אותה, והיא
עוברת לעולם אחר, עולם שבו אפשר לשמוע עצים צומחים, ולהריח
שטפונות, עולם שבו כל התחושות מתעצמות, ואי אפשר להפסיק
להרגיש. היא נושמת אותו, ובעיניים עצומות רואה פעימות לב,
מריחה חיים, ומרגישה... מתוק.
הוא מתנתק ממנה, ומחייך, מתרומם מעליה, דוחף אותה אחורה, ואומר
לה, "טוב, די, באמת צריך לקום".
היא רק מחייכת, נמרחת עליו בפינוק ואומרת: אולי... רק עוד קצת?