רכבת ישראל. דבר שנוסע, על פסים מברזל, לרוב בצבעי
כחולאדוםלבן, המוני אנשים,ו רק איש אחד עם עגלה (בלי סוסה)
שצועק "בייגל בייגל בשמונה שקל" (ואני תוהה... מי יקנה חתיכת
לחם בצורת עוגייה בשמונה שקל?!)
אז יוצא לי פעמים רבות שאני נוסעת באחת כזאת. עם האיש והעגלה
והכל.
אבל כרגע אני רוצה להתייחס להמון שמכיל אותה.
האנשים שמכילים את המדינה הזו.
אלו שאין להם אוטו, או שפשוט רוצים עוגייה בשמונה שקל.
בעברית יפה, ניתן לקרוא להם
"עמחא"
טוב, האמת, זה לא עברית כ"כ יפה, כי רק הפירוש של המילה הזו,
מעלה בי תמונות של כיעור המוני. לא מבחינת המראה החיצוני חלילה
(אני אוהבת בטן וחוטיני בחוץ - וזה מיועד לשני המינים), אלא
מבפנים. יותר נכון ההתנהגות החיצונית, שנובעת ממחשבות זדוניות
מבפנים.
כמו למשל מחשבה זדונית לאכול. ועוד בהכי חינם שאפשר.
"עם ישראל חי", אני חושבת שצריך להחליף את הח' בד' ולהגיד זאת
בטון פנייה.
אבל זה כבר לפורום אחר.

אז בעודי מחכה לרכבת, עומדת עם תיק מפוצץ ולא בחוטי חשמל או
פצצה מתקתקת,אלא דברים שלי,וכמה סוכריות טופי.
פונה אליי אישה "אה כאן זה הרציף לרכבת לקריית שמונה?" <כשיש
שלט קצת לפניה, שכתוב בו "רכבות לקריות על רציף 4". וכן, היינו
על רציף 4.>
ניחא, הייתה בלונדינית (לא שאני מזלזלת בספר הכה מהולל שהצליח
לצבוע את השורשים בצורה נהדרת שכזו!)
אז במקום לטייל מצד לצד כמו מפגרת, החלטתי להרים את ראשי
ולהסתכל לאופק. ופתאום אני רואה, שהפסים האלו מברזל, מגיעים
לשומקום. כן כן, הם נהיים פס אחד עקום שנגמר בגדר מבטון. אפילו
כתוב עליה משהו בסגנון "ויקי אני אוהב אותך" ואני בתור ויקי,
לא הייתי שמחה לקבל כתובת שכזו בסוף מסלול של פסי רכבת. טוב,
אז לאחר שתהיתי לאיזה רציף אני אמורה ללכת, אנשים שהיו לידי,
מתחילים לרדת במדרגות המנהרה (נשמע מאיים, אבל זה מסדרון מסכן
מתחת לקרקע) וכמו קוף אחרי בנאדם, הולכת אחרי העדר העובר לרציף
אחר (ואין לי מושג איך ידעו, אם אדון רכבת לא טרח להקליט הודעה
שכזו עבורנו).
ואז היא באה, באיחור אופנתי, חורקת ואדומה, עם שתי הקומות.
הרכבת. נכנסתי והתיישבתי על המדרגות.
כמובן שישר קלטתי את קהל הנוסעים בה, בשעה כזו. בחורים (וגם
בחורות, חלילה להפגין תכונות שוביניסטיות) בלבוש ירוק זית לא
אופנתי.
מדברים על המפקד, שהעניש אותם לשבת הבאה, על חבריהם לחדר, על
הרגילה שהולכת להיות עוד שבועיים, ובעיקר על האוכל הטעים של
אמא, שאליו הם כ"כ מתגעגעים.
אני לא מבינה, למה צריך צבא בשביל זה?
אני מגועגעת בכל רגע בו אני נוגסת בפיצה עם גבינה נמסה. או
בצ'יפס חם עם קטשופ ומיונז.
טוב, אז בהיותי מתרכזת בשימושי הצבא, אני שומעת ברקע שיחת
טלפון של בחורה ובחיר ליבה. הוא כ"כ מתגעגע. מסכן.
היא מרגיעה אותו שהיא הולכת לבשל לו את המרק שהוא כ"כ אוהב.
כן, עם הפטרוזיליה והבטטה.
בינתיים מצלצל עוד פלאפון נומה נומה היי, ועונה קול בחור
בפתיחת סטייל "אחשלי ממצב?" ומדובר על תכונונים לכבישת בנות
הערב, לפני ארוחה משפחתית.
היו גם אח ואחות, ילדים קטנים שעלו, עם שקית של עוגיות ביד.

מרוב פיתוח הרעב, התחלתי לאכול סוכריות טופי שנמעכו לי בכיס.
טעם "אננס טרופי", היה טעים, יחסית למשהו קטן ודחוס שטוען שהיה
פרי טרופי בעבר.


היות ואני נוסעת כבר יותר מפעם אחת ברכבת, החלטתי להיגמל -
עליתי 5 קילו!

ניסיון שני... השראה שהייתה לי באותו זמן בהיותי נוסעת ברכבת,
הובילה למקומות אחרים...