סבא הולך לו, חשב לתומו ארנון, ועוד כמה ימים כבר לא יתאושש
כמו שהיה נראה בהתחלה מהתמוטטות הענף עם השובך, בחצר של הבית
שלו. סבתא מרים תשאר לבדה עם כל העבות הזה שצומח שם.
"אני אטפל בזה סבתא, אל תדאגי." סבתא מקשיבה לארנון על ערש
דווי של סבא שממלמל משהו לעצמו, או אולי לשניהם. תפילה. אולי
תפילת אשכבה אחרונה לעצמו, הרקוויאם של סבא. ארנון קירב את
פניו אל זיפיו של סבא, שומע את התפילה בוקעת מתוך שפתיו
היבשות, עיניו נעצמות לאיטן.
יומיים אחרי כן סבא נשק את שפתיו פעם אחרונה. ביום השלישי
נקבר. "ט"ו בשבט.", פסקה סבתא בפליאה לאחר הלוויה. ארנון הוסיף
הינד כפול ואיטי עם הראש, עם חיוך מיוגע על פניו העצובות. הוא
הרגיש משהו שונה באוויר ששאף לריאותיו, תוספת שלא ידע להסביר
את פישרה. הריח היה שונה, מהביל במקצת, עבש וגרם לו לחוש צריבה
קלה בגרון, של צמא. הוריו, המשפחה והחברים הלכו לאחר שעה,
ארנון אמר לסבתא מרים שהוא רוצה להישאר עם סבא לבד, עוד קצת,
כדי שיוכל לבכות. היא חייכה מעט בין פניה הסדוקות והעצובות,
והחלה צועדת אל המשפחה שחיכתה ביציאה מבית הקברות, בשביל אחר.
ארנון התיישב על מצבה לצידה של ערמת העפר על הקבר הטרי
והפרחים. המצבה היתה לבנה ועליה נחרט בכסף: "ירא כץ, בן שרה
ושמעון כץ, נקטף בדמי ימיו, התשנ"ט". הילד היה בן שמונה עשרה,
בן גילו שלו. צמרמורת עברה בגבו ומיד קם, כאילו דאג שמה יכביד
משקלו על המצבה ויפגע בשלמותה החרישית. ארנון סחט את פניו בשתי
ידיו ונשם נשימה עמוקה מאוויר הקברים שמסביב. "מי יודע, אולי
טמונה פה מישהי שאלוהים עשהה למעני ולא פגשתי אותה מעולם" תהה.
גם אז בוודאי היה נעצב כשהיה נושק לה ושפתיה היו נהפכות סדוקות
כמו גזע גדום ועורה לאניצי שרף דומע. נגע אז באדמה ליד קברו של
סבא וחש את האדמה חמה, בשלה. יצמח כאן פרח - חשב לעצמו וטחב את
אגודלו לחור קטן בשולי מגדל העפר בצידו התחתון ליד המצבה
הסמוכה.