היא הולכת, יפה כמו תמיד, עם אהובה. היא נשואה פלוס שניים,
ואני מאוהב בה. אני רואה אותה ומקנא באידיוט הזה שמונע ממני
אותה.
אמרתי לעצמי, אולי אני אלך אליה, נדבר קצת... אבל היא פשוט יפה
מדיי, ולא נראה לי שאני אצליח להוציא מילה מהפה אם אני אפנה
אליה. היא הולכת עם התינוק בידיים ואני מביט בה כמו מופרע. היא
מסתכלת ולא מבינה מה פשר המבט שלי. היא מגיעה אליי ושואלת
מאיפה אני מוכר לה? אני עונה לה שאני לא יודע, אולי מהבסיס, או
מהאוטובוס. היא חושבת כנראה שזאת משמעות המבט שלי, שאני מנסה
להזכר מאיפה היא, אבל אני יודע שאני מסתכל רק כדי להנות מכל
רגע שהיא במחיצתי.
דיברנו כמה דקות שהיו ממש ארוכות, עד שהאידיוט אמר שצריך ללכת
כי הוא מפחד שהפקח ייתן לו דוח בגלל הוא חנה ליד 'דבר כזה של
מכבי אש'.
אמרתי לה להתראות והאידיוט שאל אותה מי אני, ולא שמעתי את
התשובה כי הם היו רחוקים מדי.
אני מתבייש לעשות את הצעד הבא, כי כזה אני.