אני שוקעת
בתוך כס מלכות ממוגן,
אורני היער
חוסמים את איילי הבר.

אני לוחצת
מלחצי רופאים בין זרת לזרת,
מתקתקת לי מקצב זמן לא ברור
ולפיו נשימותי מוכתבות באיחור.

אני עוברת
בין דרך זו לשניה,
כשקוראים מצדדים
לא לי אלא לעבר.

אני מקריבה
את כולי למען עצמי,
ותוך ההקרבה
מתגלה הרגש האמיתי.

כי הנני אנוכית
ומושפלת.
לבדי ושפלה.
באיילים מחדירה מלחציים
ואל כס המלכות מקריבה.

אינני מלכה
אלא שפוטה עלובה,
של רודנית איומה
שלא יודעת באמת
איך להטיל אימה.