New Stage - Go To Main Page


"איך מצאתי את עצמי בכזה מצב, אני לא יודע." התחיל לספר רפי
לחוקרי המשטרה. "הייתי בלי כסף. פשטתי את הרגל בגלל ההימורים
האלה יימח שמם." דמעות החלו לעלות אל עיניו התכולות של רפי.
רפי עוד היה ילד כשהכל קרה. ילד בן 32. ילד בנשמה, אבל מבחוץ
הוא היה כבר גבר. "התחלתי להסתובב ברחובות. להכיר אנשים.
להרוויח כמה גרושים ומכאן ומכאן. וראיתי אותה. קראו לה מילי אם
אני לא טועה. הלב שלי התחיל להשתגע כשהוא ראה אותה. היא לא
הייתה יפה במיוחד אבל הלב שלי כל כך אהב אותה. היא הייתה הולכת
כמו נסיכה, כזאת אצילית כזאת. השיער שלה צהוב כמו השמש.
כשמסתכלים עליו מסתנוורים."
"תגיע לעניין." אמר החוקר בהחלטיות. הייתה דקת שתיקה. רפי
כאילו לא ידע איך להתחיל להגיד את הדברים. הוא התחיל למלמל
לעצמו כמה דברים עד שהחוקר שוב האיץ בו להמשיך.
"התחלתי להסתובב באזור שראיתי אותה. בכל פעם ניסיתי לראות אותה
שוב", הוא אמר כמצטדק. לקח הפסקה לשנייה והמשיך. "היא הייתה
הולכת עם שמלות גדולות כמו של פרינססות. לפעמים חצאיות אבל אף
פעם לא מכנסיים. היא הייתה קונה כל בוקר קרואסון חמאה וקפה חלש
ומוסיפה לו שקית וחצי של סוכרזית. אחרי זה היא הייתה עוברת דרך
איזה פארק שבו המכונית שלה חנתה ואז היא הייתה נוסעת ונוסעת עד
הערב. בשעה שבע היא הייתה חוזרת. מתעכבת 2 דקות באוטו ועולה
לדירה שלה. שם, ברחוב ביאליק. בשעה אחת עשרה וחצי היא סוגרת את
האור והולכת לישון. לפעמים היא קמה בלילה אבל לעתים רחוקות."
"כמה זמן עקבת אחריה?" שאל אחד החוקרים בקול תוקפני וקר.
"לא יודע. נראה לי 4 שנים. לא. יותר. 4 וחצי שנים. חודש אחרי
שהפושטקים לקחו לי את כל הכסף".
"תמשיך."
"טוב. אז יום אחד היא חזרה כרגיל בשבע. אבל היה איתה גבר. זה
הגבר היחיד שראיתי איתה בכל הארבע שנים האלה. לא יודע למה, אבל
זה עשה לי משהו בפנים. כאילו היא באה וכיבתה סיגריה על הלב
שלי. נותר לי חור בלב ומה אני אמור לעשות עכשיו?" המילים שיצאו
לרפי מהפה כאילו חנקו לו את הגרון. היה קשה לו להמשיך.
"אז יריתי בו. רציתי שיהיה לו חור בלב כמו שלי יש."
"מאיפה היה לך אקדח?"
"היה לי."
"מאיפה?"
"מחבר שלי. הוא עדיין בעסק. הוא הביא לי אותו אחרי שהפסדתי
הכל. הוא אמר שאם הוא יישאר איתי בקשר הם יחסלו אותו ההם. אז
הוא לפחות נתן לי את זה להגנה על עצמי."
"ובה לא פגעת?"
רפי נראה מופתע מהשאלה. "לא! חס וחלילה! לא נגעתי בה. שאני
אמות עכשיו אם נגעתי בשערה מראשה."
"אז איך היא מתה?"
"אני לא יודע."
"מר רפי גבע. נמצאה גברת מילי אבוקסיס עם כדור בלב. כולה שותתת
דם. ונמצא אדון ראובן נחמיאס ללא פגע. איך אתה מסביר את התופעה
הזאת?" אמר החוקר, שרק עכשיו הבחין רפי בתווי פניו המבעיתים.
"אני לא נגעתי בה, אני נשבע! לא עם השמלה! היא הייתה יפה! באמת
שהיא הייתה יפה!" בעוד דמעות זולגות מעיניו של רפי. "אני רוצה
הביתה. אני רוצה..." וכבר לא נשמע קולו מבעד לדמעות. הוא נרדם.
היה לו כל כך שקט כשהוא ישן. בלי חוקרים ששואלים שאלות. בלי
לחשוב על מה שעשה. רק חבל שכשישנים הזמן עובר כל כך מהר, ועד
מהרה הוא התעורר. רק הפעם הוא התעורר למציאות אחרת, כבול
במיטה, בחדר לבן ועגול. לרגע לא הבין איפה הוא. הוא חשב שזה
המשך החלום. עד שנכנסה דמות נמוכה לחדר. תחילה לא הבין מי זה.
קיווה שזה גן עדן וזה המלאך שלו. הדמות לבשה לבן, אך ככל
שהתקרבה אליו כך הבין. "שלום רפי. אני רואה שהתעוררת. אני
דוקטור שבתאי. אתה תישאר פה לתקופה. אבל אל תדאג. אתה תהנה",
וחייך במתיקות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 31/3/05 0:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עילית לוין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה