"מזל טוב", אמרתי לעצמי. עכשיו, דקה לאחר חצות, אני רשמית כבר
בת שבע עשרה. אך האמת, שעד עכשיו היה לי רק מזל רע. עכשיו אני
יושבת במיטתי בפאריז, צרפת עם משפחתי החדשה. למעשה הישנה. אני
מתלבטת, אם בכלל אפשר לקרוא לזה משפחה.
כשהייתי בבטנה של קלי, כאמור אמי, היא רצתה לעשות הפלה. היא לא
רצתה להחזיק בי. היא הייתה נשואה טרייה לרוברטו, עורך דין
צרפתי.
לא. הוא לא אבי. אבי הוא ג'ורג'. "הסטוץ" של אמא שלי, לפני
החתונה. היא פחדה שאם רוברטו יגלה שהיא אוחזת בתינוק בבטנה -
שבכלל לא ממנו, הוא לא ירצה עוד להתחתן איתה. היא נסעה לשוויץ
בכדי לעשות הפלה בחשאי, אבל היא לא ידעה שהרופא הוא סתם עוד
אחד שמנסה לסחוט ממנה כסף. היא הייתה בטוחה שזהו... היא כבר לא
נושאת את תינוקו של ג'ורג', שבכלל לא ידע שיש לו תינוק ושקלי
בהריון. אך הבטן החלה לתפוח, אני בעטתי, והבחילות לא נעלמו.
ואז הבינה אמי שסידרו אותה. היא רצתה לעבור שוב הפלה אבל זה
כבר היה מאוחר מדי, חודש שישי. אז היא ילדה אותי בסתר. בלי שאף
אחד ידע. רק אחותה פטרישיה ידעה על קיומי. היא נסעה שוב עם קלי
לשוויץ ושם בבית חולים כפרי ילדה אותי. בכלל לא היה לה קשה
לנטוש אותי. היא הסתכלה עליי כעל עוד תכשיט שמסרה לעניים. וכך,
היא נתנה אותי לזוג עקרים בשוויץ שאמצו אותי. אמא ואבא
האמיתיים שלי. או כך אני מעדיפה להסתכל עליהם. הם אוהבים אותי
באמת. הם לא עושים כאילו. הם לא נתנו לי כסף או בגדים יפים אבל
הם נתנו לי את הלב שלהם על מגש של כסף. כמה שהם אהבו אותי. אבל
כמו שהגורל רצה, ככה הוא קיבל. והגורל רצה שיהיה לי מזל רע.
מקוללת אני.
לכן, כשמלאו לי 16 חורפים נסענו לחופשה ברומניה. כמה שנהניתי
בחופשה הזאת. למרות שרוב הזמן רק טיילנו ברחובותיה המדהימים של
רומניה, מפני שאת כל כספנו הוצאנו על הכרטיסים. כל כך נהניתי
בחיק האנשים שאוהבים אותי באמת.
תמיד ידעתי שאלכסנדרה ופטריק הם לא הוריי האמיתיים. זה תמיד
היה שם אבל מעולם לא נגעתי בנושא הזה. היה לי טוב ככה. טוב
איתם. שמח. כמובן, שלפי בקשת הגורל, האושר הזה לא החזיק מעמד
זמן רב. בטיסתנו חזרה לביתנו, בשוויץ, כנף אחת של המטוס לא
הייתה יציבה והטייס נחת נחיתת אונס. 7 הרוגים. ביניהם האנשים
היחידים שאהבתי. שאהבו אותי בחזרה.
כשהגעתי לשוויץ לא היה לי אף אחד. מעולם לא היו לי חברים. רק
מכרים. כאלה שאומרים בוקר טוב ויום נעים רק כדי להיות מנומסים.
גרתי בבית ההוא לבד. הצעד הבא היה לעבור לרשות הוריי
הביולוגיים. מה להם ולי? כלום.
הדחקתי את הנושא הזה זמן רב. העסקתי את עצמי בדברים שונים.
למדתי סריגה, אריגה, תפירה, נגינה, כתיבה. ואז התחילו להגיע
עובדים סוציאליים.
"בחירה שלך. הורייך מוכנים לקבל אותך בחזרה. אבל אם את מתעקשת,
נוכל לשלוח אותך למשפחה אומנת רק עד שתהיי בת שמונה עשרה."
אמרה העובדת הסוציאלית עם הפנים האפורות. מה זה מוכנים? הם
עושים לי טובה? אבל מה עדיף, משפחה אומנת? סתם עוד אנשים
שרוצים להגדיל את ההכנסות על ידי אחזקתי? לא תודה.
"את בטוחה שאני לא יכולה להמשיך לגור כאן לבדי? תראי. הבית
מצוחצח ואני מכינה לעצמי אוכל. בבקשה."
"ממש לא. בשום פנים ואופן. את קטינה. אני לא מבינה איך נתנו לך
לגור לבדך שלושה חודשים."
וכך, אולצתי לעבור לצרפת לגור עם קלי ורוברטו. הוריי. כאמור
הוריי.
אני זוכרת איך במטוס בתוכי קיוויתי שאולי יקרה לי מה שקרה לאמא
ולאבא האמיתיים. כך אוכל לברוח מהמציאות הקשה. ואנחנו, המשפחה
נוכל להמשיך לטייל לנו ברחובות גן עדן.