"הסיפור שלי מתרחש בלילה קיצי וחמים", התחילה אט לספר בכיתה את
חיבורה.
"המשיכי", אמרה המורה עם חיוך ומבט מאשר.
הנערה המשיכה בהססניות. היא פחדה מה יצא לה בטעות מהפה, או מה
שיבינו. אולי בכל זאת כדאי שתחזור לשבת. 'מה חשבת לעזאזל שאת
עושה?! את באמת רוצה לחשוף את עצמך ככה?!' אמרה לעצמה.
"נו?" האיצה בה המורה. בינתיים הכיתה התחילה לצחקק. היא לא
ידעה אם עליה אבל היא בהחלט לא רצתה להתחיל את סיפורה.
"אני מעדיפה לא להקריא." אמרה בביישנות. היא הרגישה חנק
בגרון.
"אין כזה דבר, את חייבת!" פני המורה נעשו נוקשות בבת אחת, כל
הנחמדות הצבועה נעלמה כהרף עין. "חלק מהציון מורכב מהחיבור
הזה. את מכירה את הפרוצדורה".
"אני לא רוצה להקריא." אמרה הנערה, והצליחה להישמע כמעט
החלטית.
"אמרתי, שאת חייבת להקריא. האם לא הבנת את מה שאמרתי?"
הנערה הרגישה כאילו היא עומדת לפרוץ בדמעות. מלבד תוכן הדברים
שכעת התחרטה שהעלתה אותו על הנייר, כל המעמד הזה, להתנגד למורה
לפני כל הכיתה גרם לה ללחץ. היא הביטה בחלון בעוד המורה נועצת
בה את מבטה הזועם. אילו רק היה זה יום אפור ומחניק, כל הסיפור
היה יכול להיות פשוט יותר. אבל דווקא היום אמא אדמה החליטה
להוציא את השמש ולשחרר את הציפורים לחופשי. הנערה הרגישה
שאפילו אמא אדמה נגדה.
"אני לא רוצה להקריא." אמרה הנערה. כאילו שאם רק תנסה להגיד
משהו אחר לא תצליח לבטא אותו במילים.
"זה לא שאלה של רצון. את חייבת להקריא!" המורה הרחיבה את
נחיריה, כעת היא הייתה ממש נרגזת.
כל הכיתה ישבה דרוכה, מחכה שאחת מהן תשלוף את ציפורניה ותתקוף.
הכיתה מעולם לא הייתה שקטה כל כך.
"אני לא מקריאה", אמרה הנערה בקול חלוש, והרגישה שהדמעה ממש
משתחררת עוד שניה.
"נערה חוצפנית! אם את לא תקריאי, אני אקריא!" אמרה המורה,
ותנועה מפתיעה חטפה לנערה את המחברת מידיה.
"לא! את לא יכולה לעשות את זה", אמרה הנערה בשקט כל כך, עד שאף
אחד מלבד המורה לא שמע.
"הסיפור שלי מתרחש בלילה קיצי וחמים. מריה ישבה במרפסת ביתה,
נהנית מהבריזה ומסתכלת על הגינה היפיפיה שאמא שלה שוקדת על
גידולה מזה מספר חודשים."
הנערה כבר ויתרה על ההזדמנות לחטוף את הדפים מידי מורתה,
והשתקעה לה בפינת החדר, מייללת ובוכה 'את לא יכולה לעשות את
זה'. אך המורה, המשיכה בקור רוח, מדי פעם שחררה איזה 'ששששש'
להשתיק את הכיתה, ובמיוחד את הנערה. הילדים בכיתה שבאמת הכירו
את הנערה, מיד ידעו שהסיפור מספר עליה. אחותה הגדולה הייתה
מריה, והייתה תמיד מתגאה בגינת הירק שאמה מגדלת ונהגה לבלות את
רוב היום והלילה במרפסת. זה היה המקום שלה בבית. של אחותה.
המורה המשיכה עם הסיפור. "'מריה! אני הולכת לסופרמרקט לקנות
כמה דברים. אבא ומדי בבית'  צעקה לעברה אמה. 'טוב מאמי. ותקני
לי הפתעה!' מיד אחרי זה שמעה דלת נטרקת. ואת אביה צועד לעברה,
פותח את דלת המרפסת ומתיישב לידה", המורה עצרה, נתנה מבט אל
הנערה. הנערה השתנקה מהבכי.
"'אני מקווה שאת מבינה שאסור לך לספר לאף אחד מה שראית' אמר לה
אביה. אבל למריה לא היה האומץ לענות לו. 'עני לי מריה', אמר לה
אביה בתוקפנות. מריה ישבה שם, ודמעות החלו לזלוג על לחיה. 'היא
אחותי', ענתה חרישית, 'ואין לך זכות לגעת בה. אתה אפילו לא
האבא האמיתי שלה'. בעודה מבחינה במדיסון הקטנה צופה בהם דרך
דלת המרפסת. רק בת 7 וכבר כל כך מסכנה. 'מריה. אני צריך
שתבטיחי לי שלא תגידי לאף אחד.'
מריה רצתה לקום וללכת. ללכת הרבה, עד שתגיע לחוף הים ושם תוכל
להיסחף עם הגלים למקום רחוק. באמת שרצתה, אבל הגוף שלה לא נתן
לה. היא המשיכה לשבת שם, על כיסא הפלסטיק, במרפסת שלה."
הנערה לא הפסיקה לבכות. התייפחה ללא הפסק. המחנק בגרון שהרגישה
מקודם הוא כלום לעומת הכאב שחשה עכשיו. אך המורה כבר הפסיקה
להתייחס אליה, והכיתה עודנה שקטה.
"'אני לא אספר. אני לא אעז לעשות כזה דבר לאמא. אבל אני בחיים
לא אסלח לך'. זרם דמעות שטף את פניה של מריה ללא הרף. היא
התחילה לרוץ, עברה את בית השכנים המשיכה אחרי הרחוב, אביה
התחיל לרוץ אחריה אבל רגליה הקלות של מריה נתנו לה יתרון עליו.
היא רצה עד שהגיעה לחוף. היא הייתה כל כך עייפה עכשיו. איך הוא
העז!? חשבה לעצמה. היא הייתה כל כך תשושה, נפשית בעיקר, אבל גם
רגליה כבר כאבו אחרי הריצה הארוכה הזאת. היא רק רצתה לישון
קצת, להישכב על החול ולהירדם.
למחרת בבוקר, כבר מצאו את גופתה אי שם בלב הים."
המורה סיימה להקריא את הסיפור של הנערה. היא נראתה שבעת רצון,
והתעלמה לגמרי מהנערה הבוכייה שלא הפסיקה לבכות בהיסטריה בפינת
הכיתה. הילדים כולם היו בהלם, התלחששו ודיברו.
"יפה מדיסון. לולא ההתנהגות המחפירה שלך, הייתי נותנת לך
100".
'איך היא כל כך אטומה?! היא לא מבינה?!' חשבה לעצמה מדיסון.
והמשיכה לבכות ולבכות ולבכות.