היא פתחה את היומן. התאריך היה העשרים ושישה לנובמבר, יום
חמישי. יום חורפי וסגרירי כצפוי. ממש כמו שאמר החזאי במהודרת
הבוקר. שתי פגישות היום. לא עמוס. היא יצאה מביתה, לא לפני
שנשקה לבעל האוהב. בית מרשים היה לה; 3 קומות של חדרים גדולים,
חצר גדולה עם בריכה וג'קוזי, וביתן לאנדראה - מנהלת משק הבית.
מבחוץ יכלה לראות את שני בניה, אריק וטימותי, אוכלים את ארוחת
הבוקר במטבח רחב הידיים, מבעד לחלונות הגדולים שהתעטו בוילונות
משי לבנים ודקים. היא עוד שמעה בראשה את נביחת כלבם - ג'ספר.
היא נכנסה למרצדס שלה, דגם 2004. ישבה שם מספר דקות, מהרהרת
בחייה. לבסוף התעשתה והניחה למחשבותיה, לעת עתה. היא התניעה את
המכונית, הדליקה את הרדיו ונסעה למשרד. בדרך, עצרה כרגיל לשתות
קפה בבית הקפה הפינתי ברחוב "וושינגטון". משם, חזרה לאוטו
והמשיכה למשרד שלה. זה היה בניין מרשים וגבוה, עם עשרות קומות.
היא הגיעה למשרד, שם כבר חיכה לה סדר היום של היום. ככה - כל
יום הכל מוכתב לה. היא עושה מה שאומרים לה בעבודה, וכשמגיעה
הביתה כרגיל שואלת את בניה איך היה בבית ספר, רואה את החדשות
של שש עם בעלה ג'ייק, מכינה ארוחת ערב וכולם אוכלים ביחד. אחרי
הארוחה מפנה את הכלים, מנקה קצת את הבית, קוראת ספר והולכת
לישון. כך מתנהל כל יום בחייה של אריקה. ממש חיים מושלמים.
לא?!

הוא יורד למטה, אחרי שהתגלח והתלבש. בודק שהכניס את כל המסמכים
לתיק, שותה כוס קפה. אשתו נושקת לו ויוצאת מן הבית. כמה שהוא
מרגיש רגשות אשמה כשהיא מנשקת אותו. כאילו היה רוצה למנוע את
כל הטעויות שהוא יודע שהוא עומד לעשות היום, כמעט כמו בכל יום
חמישי בחצי השנה האחרונה. הוא מחכה ששני בניו יסיימו לאכול ואז
הוא מקפיץ אותם לבית הספר. בסביבות השעה תשע, הוא מגיע למשרד
עורכי הדין, שהוא במו ידיו הקים ובנה. הוא לוקח לעצמו דקה
להסתכל סביב, ובחזה מנופח חושב לעצמו: "זה שלי." במהלך היום,
הוא נפגש עם מספר לקוחות בעלי כיסים מלאים, ובסביבות השעה ארבע
מתקשר לאשתו ואומר שהוא כנראה יאחר היום הביתה, כי יש לו פגישה
עם משקיע חשוב שמתעכבת. כמה דקות אחרי זה הוא כבר יוצא אל עבר
ביתה. היא פותחת לו את הדלת, הוא מריח אותה, נושם אותה. בלבו
עוד אותם רגשות אשם שהעיקו עליו מאז הבוקר, אבל הוא מעדיף
לנסות להדחיק אותם. כשעה וחצי אחר כך, הוא חוזר לביתו בדיוק
בזמן למהדורת החדשות של השעה שש. אשתו מחבקת אותו, הם אוכלים
כולם ביחד ארוחת ערב. הוא יוצא לשחות קצת, בשביל הכושר. נכנס
שוב הביתה, מתקלח, ודואג להגיד לאשתו אריקה עד כמה הוא אוהב
אותה לפני שתירדם. הוא נכנס לחדר של טימותי לבקש ממנו שינמיך
את את הווליום של המוזיקה. ונכנס למיטה. לילה טוב ג'ייק.

הוא פוקח את עיניו. עדיין לא חושב בבהירות. הוא מכריח את עצמו
לצאת כבר מהמיטה, ומחפש בגדים נקיים בארון המבולגן שלו. לבסוף
שם עליו איזה סווטשירט גדול ושחור, וג'ינס משופשף. הוא יורד
למטה. "בוקר טוב", אומרת לו אמו. 'גם כן אמא. 5 דקות ביום
מקדישה לי וזה הכל, היא חושבת שהיא אמא למופת.' הוא חושב שאולי
אם היא הייתה מקדישה לו תשומת לב, אולי אז זה לא היה קורה לו.
אולי הוא עדיין היה יכול להיות נורמלי. אבל הוא יודע שעכשיו
כבר מאוחר יותר, הוא נמצא בביצת בוץ טובעני וזה בלתי אפשרי
לצאת. הוא מחייך חצי חיוך כשרואה אותה יוצאת מהבית. הוא עושה
כאילו הוא אוכל כדי שאביו לא יציק לו כמו בכל יום. ואז נכנס
לאוטו של אביו, שם את האוזניות ושומע את המוזיקה שלו. אחיו
יושב לידו ולא מוציא מילה, אבל ממש לא אכפת לאריק מה עובר על
אחיו הקטן, למרות שהוא אולי היחיד שיכול לעזור. בבית הספר מדלג
על מרבית השיעורים ומרשה לעצמו לבלות במחששה של בית ספר. יחד
עם חברתו אנג'י הוא מעשן כמה סיגריות, ואחרי זה הם מתחבקים. כל
היום הם יושבים ככה, מתחבקים ולא אומרים מילה. הוא רואה את
דרייק הולך לכיוון חטיבת הביניים והוא כבר יודע בדיוק מה עומד
לקרות, אבל הוא ממשיך לשבת שם עם אנג'י. בהמשך היום הוא קונה
כמה מנות מאחד השמיניסטים. שניהם בכלל לא יודעים את השם של
השני, אבל זה לא מה שחשוב. הוא מכניס את השקית לאחד מהדיסקים
שלו. בסוף היום הוא מגיע הביתה. אנדראה, היחידה השפויה בבית,
מגישה לו אוכל והוא באמת אוכל. הוא ואחיו שוב לא מחליפים מילה.
רק לקראת אחרי הצהריים אריק מציע לו עזרה. לפעמים טימותי מסרב
ולפעמים הוא נענה. ואז הוא מסתגר לו בחדר שלו ומתמסטל עד בערך
חמש. זו השעה שאמא שלו מגיעה הביתה. הוא נכנס להתקלח וככה
כשהיא מגיעה היא בכלל לא שמה לב מה עובר עליו כל יום. אחרי
ההרצאה היומית הקבועה, הוא מחייך אליה חצי חיוך, הוא מבטיח
שישתדל להשתפר בלימודים. הוא כבר יודע בדיוק איך לרכך את אמו,
ומבקש ממנה כסף קטן בכל מיני תירוצים שונים. אחרי זה הוא יורד
לארוחת ערב. הוא לא מבין איך הוא היחיד שמריח את בושם הנשים
שאביו מפיץ. איך כולם עיוורים ודווקא הוא, מעורפל החושים בגלל
הסם, רואה הכל?!

הוא מחייך חצי חיוך למחשבה שהיום יום חמישי, ומחר כבר סופשבוע.
הוא יוצא מהמיטה, הולך להתקלח. שוב מישהו גונב את המים החמים.
אבל זה בסדר. המים הקרים מקלים על תחושת הכאב. הוא לובש את
הבגדים שאמא הכינה לו ערב קודם. מתי היא תבין שהוא כבר לא
תינוק? מתי היא תבין שהוא לא פחות מגבר צעיר? הוא מחליף את
החולצה הקצרה בחולצה הארוכה. 'צריך להסתיר סימנים', הוא מסביר
לעצמו. חבל שיסבול היום, כל כך חם ועליו להיות עם חולצה ארוכה
רק כדי שלא ידעו. הוא יורד למטה לאכול ארוחת בוקר, ממלא את
הקערה שלו עם דגנים, שותה קפה וקורא עיתון. כזה הוא טימותי,
הוא מנסה להוכיח לכולם שהוא כבר גדול, אבל כשמגיע הזמן להתמודד
עם קשיים רציניים הוא שוב מסיר את התחפושת וחוזר להיות הילד
הקטן והחלש. הוא זורק פה ושם איזה שיעול או התעטשות, אולי אמא
או אבא יציעו לו להישאר בבית. אבל הוא יודע שגם אם כן, הוא
יחטוף פי שניים מחר. הוא נכנס לאוטו של אבא, וכל הדרך מתלבט עם
עצמו: 'אולי אני אספר לו? אולי הוא יעזור לי?' אבל בסוף תמיד
נכנע לעצמו ושותק. גם בימים שהוא אוזר אומץ ומנסה להגיד משהו,
מיתרי הקול בוגדים בו ומשתתקים. הוא לא מבין למה אחיו, שרואה
את מאבקו היום-יומי לא בא לעזרתו. בסביבות 10, בהפסקה, הוא כבר
רואה את דרייק בא לקראתו. הוא בולע את הרוק באיטיות ומרגיש את
החנק בגרון. דרייק מבקש ממנו לבוא איתו רגע לצד. הוא נראה
עצבני היום. בלית ברירה הוא ניגש איתו הצידה. כאילו שנער בן 13
קטן וצנום, יכול לסרב לכמעט גבר המגודל הזה. 'ביריון! זה מה
שהוא! נטפל לחלשים, כי הוא פחדן בעצמו! הייתי רוצה לראות אותו
נטפל ככה למישהו שבגילו!' חושב טימותי בלבו. אם הייתי אמיץ,
הייתי מעז להגיד לו את זה בפנים. אבל הוא ידע, שאם יעז להוציא
מילה אחת - רק מילה אחת, זה יהיה רק יותר כואב. הוא סובל בשקט
- נו, כמעט בשקט - וחוזר לשיעור הבא. 'מזל שלא פנים.' חושב
לעצמו. 'כבר נגמרו לי התירוצים'. כשהוא חוזר הביתה, הוא נכנס
להתקלח ומתחיל לבכות, שוב - המים הקרים מקלים על הכאב אבל עד
כמה יוכל לכאוב לו? כמה בן אדם יכול לסבול?
הוא אוכל את ארוחת הערב יחד עם כל המשפחה - לא כדאי לעורר חשד.
הוא כבר התרגל לזה - אבל האם באמת ניתן להתרגל להצקות שאין להן
סוף?!