מה יותר קשה, לעזוב או להיעזב?.
בגיל 4 עזבו אותי בפעם הראשונה, זה היה בגן, זה היה די קשה.
שנתיים אחר כך אני עזבתי את הגן, זה היה די קל.
כשאתה עוזב, אתה אוסף את הזיכרונות והרגשות, וממשיך הלאה.
כאשר אתה נעזב, אתה ניתקע במקום.
אתמול הילית עזבה אותי. הבחורה השנייה שאהבתי בחיי, ששמה מעטר
1200 עותקים מהספר החדש שכתבתי, קמה והלכה להזדיין, ועוד עם
משהו שאני מכיר.
איתי לצורך העניין.
היא הלכה לפני חצי קופסת מרלבורו ושש כוסות גיימסון.

הטיפה המרה, נהפכה לנהר,
שבו טובעים ריגשותי בדממה,
בעולם בו האושר,
מוזרק לוורידים,
אני רק רוצה אהבה.

אני לא חושב על זה, אני מפחד.
ברגעים כאלו, אדם נוטה להיסחף בקלות לדיון פילוסופי מעמיק עם
עצמו, על משמעות המושג "צל כבד".
מה זאת אומרת כבד?, הרי לצל אין משקל, אז למה...
וכדומה. וכאשר אני כן חושב על זה, אני בוכה, ומתנחם במחשבות
נוגות על המוות.

לפני שהיא הלכה אמרתי לה שאני אספר לאימא שלה, שהיא ואיתי
משתמשים בסמים.
או לאבא שלה, זה לא משנה. היא כמובן אמרה שזה יהיה חסר טעם,
וזה די מוזר, כי תמיד חשבתי שהנקמה, היא מתוקה.
בבוקר אני מתעורר, ובאמת הכול נראה חסר טעם, פרט לשפתיה
שחרוטות בזיכרוני.
אני שוכב במיטה, ומנסה נואשות להיזכר איך לעזאזל שוכחים.

דגנים של לילה,
צפים בראש,
בבוקר שאחרי

החיים כנראה לא נוצרו בפרץ ריגעי של אושר,
זה היה שבריר של שניה של טימטום,
אחרת אין הסבר לכול הכאב שבעולם. הפרטי שלי. עכשיו.

"אתה כלום" מהדהד קול מניבכי מוחי,
"אתה אלוהים" מחזק אותי קול אחר,
"תקום מהמיטה" מנסה קול שלישי לתווך.

ואז שלושתם ביחד:
"אקתהום כלואילםמיהביטה"
"אקתהום כלואילםמיהביטה"
"אקתהום כלואילםמיהביטה"
הם עושים עבודה טובה, הקולות האלה, או לפחות הרבה רעש.
אני קם מהמיטה ויוצא מהבית, בחוץ יום ניפלא ושטוף שמש.
ובכול זאת אני מחליט לטייל קצת.
   ילדים משחקים על הדשא, חבורת נערות מצחקקות חוצה את הרחוב,
זוג זקנים גוסס על הספסל במרכז המסחרי, לאט לאט אני מרגיש איך
הוא חוזר, הוא מטפס לאיטו במעלה רגלי, מציף את לבי, חודר
למוחי, זהו הרצון לחיות, הוא שוב פה, ולי אין שום כוונה לתת לו
לחמוק.

   "אני הולך להנות, לצחוק, לזיין בלי סוף", אני מדרבן את
עצמי, "את קלר, מירב, ענת, ליאת, שירה...", אני
   ממשיך במרץ, "אני הולך למכור עשרות אלפי עותקים מהספר החדש
שכתבתי, והכי חשוב...", וכאן אני  
כבר עולה על אמת נצחית שתלווה אותי כל חיי,
"אני הולך לעזוב, לעזוב כאילו אין מחר. לא בגלל שזה כזה כיף,
זה פשוט הרבה יותר קל."