את נכנסת לחדר, ומוציאה את המשקל מהמגירה, מניחה אותו לפני
המראה.
פושטת את בגדייך, לוודא שהמשקל לא יראה שום גרם מיותר.
רגע לפני שאת מקבלת את גזר הדין את מביטה בדמותך במראה, מנסה
לראות, אולי הפעם תאהבי את עצמך. תקבלי את עצמך כמו שאת. אבל
כמו תמיד ההיפך קורה והדבר היחידי שאת מרגישה זו תחושת סלידה
עצמית. את מנסה בכל זאת ועושה פרופיל לימין, פרופיל לשמאל, בטן
בפנים וישבן מכווץ. אולי משהו השתנה.
את עולה על המשקל, מנסה לא להביט על עבר מחוג המשקל, מנסה לעכב
את את הידוע מראש. את לוקחת שאיפה גדולה ומביטה. "פרה" את
פולטת בכעס. "פרה מכוערת" את מוסיפה בכאב.
הריצה למקרר לא מאחרת לבוא ואיתה ההליכה לשירותים. "כל מה
שנכנס חייב לצאת" את מסננת לרגע לעצמך, מנסה להצדיק את ההולך
לבוא.
תוך מספר דקות את מסיימת, והוא לאמבטיה לצחצח שיניים ולשטוף
פנים. דמותך קוראת לך מן המראה שמעל הכיור, את מביטה בה, אל
תוך עינייה.
פעם אמרו לך שהעיניים הם החלון לנשמה, אבל זה נראה שאיבדת את
שלך מזמן לטובת ריקנות גדולה. ההבנה של מה שעשית, למרות שהבטחת
לעצמך שלא תעשי זאת שוב מכה בך.
הדמעות מתחילות לזלוג, מאלחשות את הכאב.
"קחי את עצמך בידיים" את שומעת מן הדמות במראה. את מנגבת את
הדמעות, עוטה חיוך מזוייף ומזמזת לעצמך "כשאת בוכה את לא יפה,
את לא יפה..."