בקיץ שבין ג' ל-ד', מספר התלמידים בכיתה שלי הצטמצם לחצי. הם
עזבו את העיר בשקט, ואף אחד לא דיבר עליהם מאז.
בסוף כיתה ב' המורה שלנו לספרות, גברת אדאמס, התחתנה ועברה
ללונדון, וביום בו היא עזבה, הגיע המורה החדש.
לא ראינו את המורה הזה במשך כל חופשת הקיץ, חוץ מביום שבו הוא
עבר. הדירה שלו היתה מעל הגלידרייה של אבא של ג'וד, אבל הוא
סיפר לנו שמר דייויס, זה היה השם שלו, אף פעם לא יצא מהבית.
אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו מקרוב. ג'וד סיפר לנו
שיש לו מחלה כזו שעושה את האצבעות שלו כחולות, ובהתחלה לא
האמנתי לו, אז הוא התערב איתי על חפיסת שוקולד. בסוף הפסדתי
להארי גרין באבן נייר ומספריים, והייתי חייב להתקרב אלו ראשון.
הייתי במרחק 20 ס"מ ממנו. הוא היה בקלות מטר תשעים, והוא עוד
הלך חצי כפוף. אני הייתי כולי מטר ועשרים, גם זה בקושי. הדבר
הראשון שעשיתי היה להסתכל על האצבעות שלו. העור על ידו היה
מתוח וורידים כחולים בלטו ממנו. האצבעות שלו באמת היו כחולות.
עמדתי קפוא. הוא עוד לא הבחין בי, ובכל זאת נראה היה שהוא רוצה
להרוג אותי. הוא היה חיוור, עם שיער בהיר ועיניים ירוקות,
והעור על הפנים שלו היה מקומט ומדולדל. היתה לו הבעה מתה
ועדיין מאיימת.
בסוף הוא ראה אותי.
"סלח לי, אני מאמין שאתה חוסם לי את הדרך" הוא אמר במבטא אירי,
ומתח את פניו במין חיוך מעוות. מרושע.
מאז שסופי ברי עזבה את ליברפול, לא היו פה אירים, המבטא של מר
דייויס היה לי כמעט זר. התרחקתי מהר וקניתי לג'וד חפיסת
שוקולד.

בבוקר אחד, בשבוע השני ללימודים הארי גרין איחר לכיתה. מר
דיוויס צפה בו כשהוא נכנס, מבוהל מעט, וחיכה שהוא יתיישב.
הוא המשיך בשיעור. עשרים דקות אחר כך הוא קטע את רצף הדיבור
שלו ופנה להארי:
"מר גרין, גש אליי בבקשה"
"מה עשיתי המורה?" שאל הארי, קצת לחוץ.
"שום דבר. אני רוצה להדגים משהו לכיתה"
הארי ניגש אליו ונעמד לידו.
"עכשיו, מר ליווי. קום בבקשה"
קמתי
"עמוד ליד מר גרין"
נעמדתי ליד הארי. הוא הביט אלי במבט מבולבל. משכתי בכתפיי.
"מר ליווי. כשמר גרין נכנס לכיתה באיחור וקטע את רצף השיעור
שלנו, על מה דיברתי?"
עניתי בהיסוס: "הסברת לי את הסיפור, המורה"
"האם העובדה שההסבר שלי נקטע באמצע הפריעה לך, מר ליווי?"
"קצת המורה"
"האם אתה מצפה שתלמיד ייענש על הפרעה ברוטלית שכזו לשיעור?"
"אני מניח שכן"
מר דייויס הפשיל את השרוול של הארי, וחשף את פרק ידו. אחר כך
הוא ניגש אליי ושם בידי סרגל.
"הענש אותו, מר ליווי"
"המורה..." ניסיתי להתווכח.
"הענש אותו, מר ליווי" הוא חזר על דבריו
עמדתי קפוא, הסרגל עוד מונח בידי. פניו חסרות ההבעה של מר
דייויס עטו עכשיו הבעה מאיימת.
"הענש אותו, מר ליווי, או ששניכם תסולקו"
הסתכלתי על הארי במבט מתנצל, חושב על המכות שאחטוף מאבי אם
יגלה שסולקתי מבית ספר. הרמתי את הסרגל באוויר, והכיתי על ידו
של הארי. הוא אחז בפרק היד שלו. עיניו פלבלו, והוא נפל על
הרצפה.
הארי בכה.
"היא שבורה, היא שבורה."

התקרית הזו חזרה על עצמה, בכל פעם שמישהו איחר לכיתה. לא היה
תלמיד בכיתה של מר דייויס שלא הכה והוכה. גם אני חטפתי כמה
מכות. אפילו ג'וד, שהיה התלמיד הכי טוב בכיתה, איחר פעם כי היה
צריך לקחת את אחותו הקטנה לגן. מר דייויס, שהיה מאוכזב מכך
שאפילו ג'וד לא שומר על החוקים, הכה אותו בעצמו. היד שלו היתה
בגבס חודש.

אחרי חודשיים של מכות מהסרגל אף אחד לא היעז לאחר לכיתה של מר
דייויס, אם כי מדי פעם תלמידים שנטו לבקש כלי כתיבה מחברם
לשולחן היו מתאמצים להסתיר סימנים כחולים. מר דייויס היה כמעט
מרוצה מהכיתה בכל מה שנוגע לחוקים, ופעם אחד אפילו ראיתי ניצוץ
של סיפוק בהבעתו הקרה. הכיתה היתה מרוצה גם היא. חשבנו שהכנענו
את המורה הרשע ביותר. אולי היתה אז במר דייויס טיפת אנושיות.
התהלכנו מרוצים ובחזה מורם במשך חודש. יום אחד הסתבר שטעינו.
הארי הפסיד שיעור עם מר דייויס. ביום למחרת דייויס הורה לו
לשבת על השלג במשך שני שיעורים. באותו רגע נמאס לי  קמתי
מהכיסא. דייויס לא הרים את ראשו, והורה לי בקול מאיים "שב, מר
ליווי"
"לא!" צעקתי.
"כדאי שתשב או שתיענש" הוא איים
"הארי הפסיד שיעור כי הוא היה חולה. אם הוא יישב בשלג הוא יחלה
שוב"
"מר גרין צריך ללמוד שיש חוקים שאינו יכול לעבור לשם ההנאה
הרגעית"
"הוא היה חולה, דייויס" פניתי אליו בשמו. פיו המעוות נמתח
בחיוך מרושע, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. ניסיתי לתקן את מה
שעשיתי. "אני מתנצל המורה, אתה צודק" מיהרתי לשבת.
"גרין, הכנס לכיתה" מר דייויס המשיך לחייך. הארי מיהר פנימה,
רועד, מכנסיו רטובים מהשלג.
"ליווי, קום." קמתי.
דייויס הוציא מכיסו מחט ארוכה וקופסת גפרורים.
"התפשט" הוא ויתר על הנימוס המזויף בו נטה להשתמש כשפנה אלינו.
פשטתי את המעיל והחולצה. זה היה אמצע דצמבר, וההסקה היתה
מקולקלת. רעדתי.
"יש דבר שאתה צריך להפנים, ליווי. ככה זה בחיים. משמעת באה
לפני הכול. גם לפני המשפחה שלך, גם לפני החברים שלך" הוא סובב
אותי כשגבי לכיתה. שמעתי אותו מדליק גפרור, והרגשתי משהו בוער
על שכמי.
דייויס חרט עלי, אות אות. את המילה שהוטמעה על גבי זיהיתי מיד
discipline. עם כל קו שחרט עליי הוא צחק. כשהוא סיים לא בכיתי.
לבשתי את החולצה, והדם הכתים אותה. כיסיתי את הכתם עם המעיל.
דייויס שוב עטה הבעה קרה. הוא דיבר, והמבטא האירי צרם
באוזניי.
"משמעת לפני הכול, ליווי"
הפנמתי.

בגיל 19 הצטרפתי לצבא בריטניה. בכל פעם שעמדתי להתייאש
מהמפקדים הנוקשים והדרישות המחמירות, הצלקת על גבי בערה.
כשהייתי בכיתה ו, מר דייויס חזר לאירלנד. הוא בוודאי נמצא היום
באיזשהו מקום בעולם, מפחיד  ילדים קטנים עד מוות.
שנאתי את מר דייויס, אני עוד שונא אותו. הצלקת בגבי היא תזכורת
לשנה הכי רעה בחיי.
לולא פגשתי את מר דייויס, ארון הגביעים שלי היה ריק.