האביב הגיע.
זמן טוב לנדוד בלילות, לנדוד בהקיץ, לחפש קיפודים ופריחת הדרים
בחסות החשיכה, תמורת מעות בודדות מזמנך היקר, והיא עושה את
מלאכתה נאמנה, עוטפת ומגינה, מחביאה מפני עיניים חורשות מזימות
ומסתירה מפני עיניים פקוחות ובוהלות. הפרטים מתערבבים והדמיון
מתחדד במקום הראיה, ויצורים רוחשים, זועקים וצורחים את שמותיהם
חרש חרש, לכדי סריג שתי וערב של נחלות קול וריח, פועמות כבלוני
הרדמה בחדרי ניתוחים.

כך אני נע ביניהם, מבחין ומשלים, משלים ומבחין, לבדי, כל כולי,
ופתאום רץ, לאן? לא אדע, גם לא מדוע. עומד על גשר העץ המשקשק
ונרכן אל המים אבל הם רחוקים כימים אחרים, רעים וקרים כמותם,
ותוהה, באם אשמט ואפול, האם אצנח אליהם בנפילה עזה רק מעצם
היותי, כפי שודאי יקרה אם אקפוץ אל המים מתחתי? השאלה עומדת
תלויה בחלל שמולי.
תלויה במה? אני שואל ואין הד אשר יחזיר לי קול תשובה, רק אנפה
אפורה ומסויגת מביטה בי מנגד מהגדה הבוצית.
"האביב הגיע!" אני אומר לה, "אבל את, את נדודייך השלמת לעת
עתה, וכעת הפסיקי לנדוד,
ושני".