שבועיים לפני ליל הסדר, נסגרים בתי הספר וכל הילדים חוזרים
הביתה לעבודות המקדימות. לכל אמא יש מתכונת אישית משלה, על פיה
היא רודה בילדיה חסרי הישע. אותי בדרך כלל מגייסים לעבודות
הכנת המזון. אני לא יוצלח בעבודות אחרות. לפני כמה זמן אמא
נתנה לי לשטוף את הריצפה בהול ואני נכנסתי עם רגלי לתוך הדלי
והחלקתי. את המכה קיבלתי כרגיל בחלק האחורי של ראשי, שם כבר
התנוססו צלקות רבות למכביר. נאלצנו ללכת לקופת חולים כדי לסגור
את החתך עם קלמרות מפח ועוד שבוע אחר כך שמעתי את אבא מזמזם
לאמא בנסיון למצוא הסבר מדעי לאופן שבו הצלחתי להכנס לתוך
הדלי.

אני ישוב על המדרגות של המרפסת - של המטבח. מדרגות אפורות
וחסרות צורה, חלקלקות  משימוש. קערית ובה ערימת ראשי שום לפני
ואני אמור לקלף את כולם. את רוב זמני אני משקיע בחיפוש פתרון
מהיר לקילוף השומים ומוצא שחיתוך כל שן לאורך והסרת הקצה
המעובה, גורמים להחלקת הקליפה כמעט מעצמה. הפטנטים האלה
מאפשרים לי לשמור על מעוז העצלנות שבה אני מפורסם בכל השכונה.
נועם ויורם הגדולים ממני בשנה ושנתיים, עושים כמיטב יכולתם
להתעלל בי וללגלג על "לא יוצלחותי". ראשי השומים נועדו למטרה
קדושה בעיני, הכנת ה"גלרטה" הלא היא הרגל קרושה המפורסמת.
שלושה ימים לפני ערב החג, תגיע דודתי רבקה עם שני בני דודי
החמודים ושוב יתחיל בעוז, הויכוח הנצחי - כמה שום נחוץ להכניס
לתוך מתכון הרגל הקרושה כדי שיערב לחיך הגברים. יש כמובן יותר
מדעה אחת בנדון. בינתיים מופקע חדר האמבטיה מרשות היחידים
ואמבטיה הופכת לאקווריום גדול בו שוחה צי של קרפיונים אלמים
להנאתו, בלי לחוש בעלילת הדם המתרקמת סביבו. אני לא יודע למה
כל עבודת הכנת המזון מתרחשת על המדרגות, אבל שוב היא שלחה אותי
לשם עם פומפיה גדולה לרסק את את החזרת המדמיעה.

בימי חול, אני תולעת ספרים. פעמיים בשבוע אני מחליף בספריה,
ספר שאותו אני קורא בנשימה אחת, מיד באותו ערב. כשאמא מגלה
זאת, היא מתקצפת שכן היא רואה בי התגשמות רעה של דמותה היא.
והיא אינה מעונינת שאעבור את סאת הסבל שעברה. אי לכך היא מכבה
את האור בחדר שלי ואני נאלץ לכוון את הספר בזויות שונות
ומשונות כדי שיקלוט מעט אור מן המטבח ואוכל להמשיך בקריאה.

תות שדה אני שונא ולא בגלל הטעם הנפלא שלו אלא אך ורק בשל
הצורך המפרך לעמוד על הברכיים בעת האיסוף, למשש מתחת לעלים
ולקטוף בעדינות את התות המחובר לקנונקנת ארוכה, מבלי לפגוע
בצמח עצמו ובתותים הירוקים הבלתי בשלים שצריך לחזור ולקטוף
מחר. לא מזמן, קראתי את המיתולוגיה היוונית של יאן פאראנדובסקי
ואני כבר יודע מה זה עבודה סיזיפית - קטיף תות שדה.

ביומיים האחרונים, הולך המתח וגואה. ממש לא נעים להיות בבית.
לאמא יש התפרצויות בכי בלתי מוסברות שגורמות לאבא, להקציב יותר
זמן להשארות  בבית, כדי לעזור לה במלאכות האינסופיות במטבח.

דודה רבקה וילדיה הגיעו ועלי מוטל לפקח על משחקיהם בחצר, לבל
יגזימו בכניסה לחולות שמסביב לביתנו (חול הוא מצרך נדיר ביותר
בחיפה עירם). טיפת חוסר עירנות מצידי מביאה את שרוליק בן הארבע
להכנס למטבח עם חופן חול בידיו ולקרוא לאמו בהתפעלות "אמא חול"
מול עיניה המתפלצות של אמי חגורת הסינור הרטוב.

כאן אעשה הפסקה קצרה כדי למנות את משתתפי הסדר אצלנו. בדרך כלל
מדובר ברשימה קבועה בלתי משתנה עם תוספות קלות לעיתים רחוקות.

נתחיל מהחלק המרוחק של השולחן.

דוד דויד השמן - הוא נהג בבית החרושת לבירה. מפעם לפעם הוא
מגיע עם משאיתו העמוסה אל ביתנו, מצניח ארגז בירות ונעלם. לפני
אחד מחגי הפסח הקודמים הגיע עם גדי שחור ש"מצא" לדבריו, תועה
בדרך לירושליים. בשמחה וצהלה, נקשר הגדי לעץ התות של משפחת
אקסלרוד ואני שהיתי במחיצתו כל הזמן מחבק אותו ורוכב עליו, עד
שיצאה אמא עם חוט שפגט וקשרה אותי לעץ השני. לא משהו מיוחד,
השתחררתי תוך מספר דקות (העלבון אמנם לא השתחרר, אבל זה משהו
אחר ואני הרי לא מהנעלבים) לאחר הפסח נעלם הגדי וכל חיפושי אחר
בעל החיים היפה, עלו בתוהו, עד שאבא אמר לי בצחוק שאכלנו את
הגדי בליל הסדר - נו באמת. שנה אחרי זה, מישהו ניקה את החצר של
אקסלרוד והערים ערימה ענקית של ענפים ועשב יבש, כפליים מגבהי,
בדיוק באותו מקום שבו היה קשור הגדי המנוח. ערימה כל כך יפה
ומזמינה, ממש תאווה לעיניים. ואני, לא נחתי ולא שקטתי עד
שהבאתי קופסת גפרורים מן המטבח והעליתי את כל הערימה בלהבות
אדירות לשמיים כשאני רוקד סביבה ולא מבין את הגדולים שהסתערו
עלי מוכי פלצות.

על יד דוד דויד השמן, יושבת אשתו אסתר הגאוותנית. היא אשה
מטופחת מאד, גבוהה וזקופה. תמיד הולכת בראש מורם והיא עירונית
בכל רמ"ח אבריה, יודעת שבע שפות על בוריין ועובדת עם אנשים בני
תרבות. יש לה תמיד משהו להגיד על נימוסי השולחן הכפריים שלנו.
אפילו אבא, נחשב בעיניה לאיכר גס רוח והיא ממש עושה טובה שהיא
מואילה לרדת מהאולימפוס ומגיעה כל שנה לסדר. בשנה שעברה, היא
ניסתה לעשות את ליל הסדר אצלה ביד אליהו בקומה שלישית של
הבלוקון, אבל הכל התמוטט אחרי שפניה זרקה כפית כסף יקרה מן
המרפסת לחשכת הלילה ואת שירי הסדר שמענו, פניה ואני בחצר למטה,
בעוד אנו עוסקים בחיפוש כפייתי של הכפית היקרה, חלק מסרביס
נדיר, שכמובן נעלמה כאילו לא היתה.

ליד דודה אסתר ישב אורי בנה. אורי הוא בן 14 והוא "לא בסדר",
לכן הוא כמעט לא משחק איתנו למרות שהוא גדול יותר משש שנים
ממני. דודה אסתר מאד מתגאה באורי ומצביעה עליו כל הזמן ואומרת
כמה שהוא מסודר, עצמאי ונקי, יודע לקפל את הבגדים שלו ולרחוץ
שיניים לבד. לא כמונו הפראים. היא כל הזמן עושה לו בחינות
בחומר הנלמד והוא עונה לה עם פה פתוח מן "כן" כזה שנשמע כמו
נהמה "כה".

על יד אורי, תשב אמא, כאשר היא תגמור את ההתרוצצויות שלה אל
המטבח וחזרה. סמוך אליה תשב אחותי פניה יחד עם בת דודתנו
חייקה. הן בוודאי תהיינה לבושות בשמלות שתפרה להן דודה רבקה
שמשקיעה לשוא, מאמצים גדולים כדי להפוך אותן לתאומות. אני מניח
שהשמלות תהיינה לבנות עם פרחים צבעוניים על קו החגורה. דודה
רבקה היא אחותו של אבא. יחד הם עלו לארץ כמעפילים בעליה בלתי
לגלית והשאירו שם משפחה גדולה שממנה לא נשאר כלום. לדודה רבקה
יש כשרונות ניהוליים מפותחים (יש לה המון נסיון מעבודתה במטבח
הפועלים הידוע) ולאחיה טוב הלב, יש נטיה לשמוע כל מה שהיא
אומרת או קובעת. דודה רבקה החתימה אותי בינקותי  בשפע אהבה (כי
אני הילד הגדול ביותר במשפחה) ואני חב לה חוב של אהבה חסרת
גבולות. כשאני מגיע לחיפה בחופש הגדול, היא  דואגת לספק לי
בסתר מאכלים אהובים וזה משמר בי את האהבה הזו. אני היחיד שנוהג
ללוות אותה לקניות מתישות בשוק "תלפיות". למרות אהבתה הגדולה,
דודה רבקה לא מרשה לי להסתובב יחף כמו שאני רגיל וזה מגביל קצת
את החופש שלי.

דודה רבקה תשב על יד ביתה חייקה ולידה ישב בנה הקטנציק שרוליק
(שאוהב חול). שרוליק הוא ילד גדול ושמנמן שיש לו מינהג מגונה
להרדם רק כאשר הוא מחזיק את האוזן של אמא או אבא שלו ביד. השנה
היה פנצ'ר ודודה רבקה נאלצה לחזור לחיפה לכמה שעות. בלילה
התחילה הסצנה. שרוליק צעק כל הזמן "אוזן, אוזן" ואז - בחוסר
ברירה - אבא לבש את החלוק של דודה רבקה, החביא את פניו ונשכב
בחושך לידו. שרוליק תפש את האוזן ונרדם כמו טטלה.

על יד שרוליק, יישב דוד דויד הרזה, אבא שלו. הוא מגיע מחיפה
תמיד ברגע האחרון, כי הוא עובד קשה מאד. במלחמת השחרור הוא
נפצע בזמן שהכינו במפעל שלו פצצות ונשאר עם רגל רגישה מאד,
אותה הוא חייב לחבוש מדי בוקר בתחבושת אלסטית. הוא חבר מפאי
ותיק וגאה מאד בחיפה האדומה ובמפעל שלו שבו הוא עובד כיוצק
מייסטר. דוד דויד הרזה הוא אדם קפדן ויש לו סדר יום מדוקדק. כל
יום חמישי, הוא לוקח את עיתוני "דבר" המשומשים וחותך אותם
בסרגל מתכת לריבועים בגודל מחצית ממעטפת דואר. את הריבועים הוא
תולה במקלחת שירותים על אטב כביסה מעץ שקשור בחוט שפגט מעל
לאסלה. האסלה הזו היא פלא בפני עצמו. היא עשוייה מברזל יציקה
עבה שעליו מוטבעות בכתב לטיני האותיות NIAGARA וכשמושכים
בשרשרת הקשורה אליה, היא מתרוקנת בקולות רעשים מופלאים. יש
בשירותים האלה עוד דבר מופלא, דוד מוארך למים חמים שמופעל על
ידי קרשים שמכניסים ביום שישי בבוקר ומדליקים במשך ארבע שעות.
אחר כך צריכים כולם להסתדר לתור מהיר ולעשות מקלחות מדודות כדי
שהמים יספיקו לכולם (קדחת). דוד דויד הרזה בעיני, הוא הדבר הכי
קרוב לגאון שכן הוא יודע לבנות דברים הנדסיים מסובכים. יש לו
גם ערכת סנדלרים מלאה והם לא שולחים אף פעם נעליים לתיקון. כל
שבת הוא קם מוקדם והולך לגן בנימין לשחק שחמט עם החברים שלו.
כשהוא חוזר, הוא הולך לישון מוקדם שכן הוא צריך לקום בארבע
בבוקר כדי לחבוש את הרגל הפצועה שלו וללכת לעבוד במפעל
היציקה.

על יד דוד דויד הרזה, יושב קובה. קובה הוא בן דוד של אמא ששרד
את השואה ההיא והגיע לארץ עם מספר על היד ועם ארגז אפור גדול
מעץ ששוכב אצלנו בסלון ומקטין את שטחו בחצי. פעם הצצתי לארגז
כשאף אחד לא היה בבית ומצאתי שאין בו כמעט כלום למעט בגדים
ישנים וכל מיני חפצים. קובה הוא אדם רציני מאד, מדבר בכובד ראש
ומקשיב כאשר עונים לו. אני מתרשם מאד מקובה ומתפלא שהוא בחר לו
כחברה לחיים בהיפוכו המושלם.

על יד קובה יושבת ציפורה ארוסתו. היא בחורה שמנמנה וצחקנית,
ילידת רעננה - הצברית היחידה חוץ מהילדים (וזה פלא בפני עצמו).
רואים עליה שהיא בחורה טובה ובגלל שזו הפעם הראשונה להתארח
כאן, כולנו חורגים מגדרנו לקבל אותה לחבורה. אני יושב על יד
ציפורה ומתפעל מזה שאשה מבוגרת כמוה מתפרצת על כל שטות, בצחוק
מתנחשל, קולני ופרוע.

כל החבורה המופלאה הזו תיאלץ להשאר לישון אצלנו אחרי הסדר
ולקראת הארוע הזה, אנחנו עושים מספר חזרות. אני ידוע כילד
ותרן, מוכן לישון במיטת הברזל של פניה עם רגליים מכופפות. פניה
תישן עם אמא בארגז כלי מיטה. אבא יישן על השטיח והמטה הרחבה
שלהם תעבור לשלטון דודה רבקה, בעלה והילדים. את דוד דויד השמן,
אסתר ואורי יכניסו לחדר השלישי שמושכר רוב ימי השנה לורדה
הגננת. לכבוד קובה וציפורה פותחים את הספה הגדולה שהופכת למעין
מיטה זוגית, קצת לא נוחה, אבל זה מה יש. כולם שמחים ואף אחד לא
מתלונן, אפילו לא דודה אסתר.

ליל הסדר מתחיל ברוב סדר והדר. אבא יושב בראש השולחן. בידיו
הוא מחזיק את ההגדה הישנה שעל כריכת הקרטון הכחולה שלה,
מצויירת מצה עגולה מעוררת תיאבון. הוא מעלעל בדפים ונותן
הוראות וכולם נשמעים להנחיותיו. מסורת היא אצלנו שלאחר מספר
קריאות, נטילות ידיים, כיסוי המצות והסרת הכיסוי והרמת כשתי
כוסות, מעבירים את הקריאה למשתתפי הסדר וכל אחד בתורו, קורא
בקצב אישי ובהיגוי צולע קטע מתוך ההגדה (חוץ מאבא וקובה שהיו
פעם תלמידי ישיבה והם אשפי קריאה וסלסול).

כמי שמצוי בנבכי המטבח ומבלה בין הסירים כתחביב ובכפיה את רוב
זמנו, העברתי את שעות הבוקר בטעימות מהדברים שמוגשים עכשיו אל
השולחן. אני חש קצת בבטני, אבל זה לא מטריד במיוחד כשהסדר
מתקדם יפה מאד וכולם שרים בהתלהבות את "והיא שעמדה לאבותינו
ולנו" ואז אבא פוצח בקול גדול "ההרים רקדו כאילים, גבעות כבני
צאן, כבני צאן, מה לך הים כי תנוס, הירדן תיסוב לאחור". אחרי
הסולו הזה, אני מרגיש קצת לחץ ומושך את כסאי לאחור.

זה מגיע כרעם ביום בהיר, ללא הודעה מוקדמת, אין לי שום שליטה
על זה. דוקא כשמשתרר שקט כלשהו בקריאה, נשמעת לפתע  נביחה
גדולה וארוכה שמתגלגלת כרעם ומכה את כל הנוכחים בהלם. רק
ציפורה שיושבת על ידי, משתחררת בצחוק ענק שמדביק את כל המסובים
המחרים אחריה בצחוק גואל. אני מזנק מהמקום ורץ לבית השימוש. שם
אני מסתגר חפוי , מוכה רעם ואבל עד סוף הערב כשאיש מהנוכחים
שעולים לחלות את פני ולשכנע אותי לצאת, לא מצליח במשימה.

ניתן לחשוב שכל המסופר כאן, הוא "עורבא פרח" שלא היה ולא נברא.
לעיתים, החיים הם פארודיה על הסיפור.