מגיח מעומקו של קבר
ללא משגיח יחריף השבר.
לבש אומנם צורה אחרת,
ילד צעק: "זו אותה גברת..."

חרצובות לשון תבעו (טבעו) סימן,
סלע מתפורר, אינו איתן.
זמן נתן אותותיו -
אין מזור לפצעיו.

היכן מתחבא ההגיון בצעד שכזה?
לא הבנתי אז, אף היום איני מוצא.
הלב מתקשה לעכל שובו של נעדר,
מומחים טענו: "הנלוז חזר מפני שלא נזהר"

נאסף אל עם בטרם עת,
התעלם הטיפש, ההרס לא מאט.
חשיכה, מתעורר על שולחן הניתוחים
"מה עשיתם" , זעק?! החזרנו את היאוש לחיים...